גורם התמותה מספר 1 לנשים בעולם ובישראל הוא מחלות לב וכלי דם. 5,000 נשים נפטרות בארץ מדי שנה כתוצאה ממחלות לבביות, 11% מהנשים נפטרות כחודש אחרי אשפוז בשל אירוע לבבי לעומת 3% מהגברים למרות שיותר גברים לוקים באירוע לבבי. וכשאלו הנתונים, בחרנו ביום האישה הבינלאומי לכנס חמש קרדיולוגיות, מנהלות מרכזי ומרפאות בריאות לב האישה, שלא רק שברו תקרות זכוכית בדרכן לתפקידן הנוכחי אלא גם פרצו דרך כשבעשרים השנים האחרונות יצרו מציאות חדשה שבה נשים מקבלות טיפול מותאם להן ולא את הטיפול שהיה נהוג עד כה – מותאם גברים כמובן.

בשיחת הזום הזו השתתפו ד"ר דנה צפת, מהדסה עין כרם, ד"ר בלה קויפמן מאיכילוב, ד"ר רומנה הרשקוביץ מתל השומר, ד"ר טלי פורטר מבלינסון רבין וד"ר מירי בליך מרמב"ם.

5 הקרדיולוגיות שמנהלות מרפאות בריאות לב האישה: ימין למעלה - ד"ר דנה צפת, הדסה עין כרם, ד"ר בלה קויפמן, איכילוב. מימין למטה ד"ר רומנה הרשקוביץ, שיבא, ד"ר טלי פורטר, בלינסון-רבין, ד"ר מירי בליך, רמב"ם

נתחיל בנקודה כואבת- נשים במהלך התקף לב מגיעות באיחור לקבלת טיפול בבתי החולים לעומת גברים.

ד"ר פורטר: "זה נכון בארץ וזה נכון בעולם".

בכמה זמן הן מאחרות להגיע?

ד"ר בליך: "בזמן התקף לב קשהכל דקה ממש חשובה כי הטיפול הוא צנתור דחוף ומידי, והנתונים מראים שהעיכוב הוא לפחות בין חצי שעה לשעה בהגעה של נשים, כאשר המעניין הוא שגברים אומרים 'אשתי אמרה לי לבוא', וכשזה קורה אצל אישה איכשהו זה מתעכב".

הגברים לא שולחים את הנשים שלהם כל כך מהר?

"או שהן פחות מקשיבות, גם זו אופציה. לזה פחות יש לי תשובה".

ולא רק שנשים מאחרות להגיע, הן גם מקבלות טיפול באיחור ולא פעם מתייחסים אליהן לא ברצינות.

ד"ר הרשקוביץ: "לא יודעת לגבי לא מתייחסים ברצינות, אלא יותר לא קולטים שהתסמינים הם של התקף לב. חלק מהתסמינים, במיוחד באישה, יכולים להיות לא טיפוסים להתקף לבופחות מכוונים גם את הצוות הרפואי בהערכה ראשונה להתקף לב, וזה אפרופו גם מה שד"ר בליך אמרה, גם בסביבה הרגילה אם אישה אומרת לגבר 'בוא נלך לרופא זה התקף לב' כי התסמינים הם מאוד ברורים, לאישה הרבה פעמים יגידו 'תנסי להירגע, אולי זה התקף חרדה או דברים אחרים'. וזה קורה גם ברמה של חדר מיון או בבדיקה רפואית ראשונה, כי התסמינים יכולים להיות הרבה פעמים לא טיפוסיים, שזה אומר פחות כאבים בחזה ויותר עייפות יתר, סחרחורת, כאבי ראש, קוצר נשימה אפילו, דברים שפחות מכוונים להתקף לב, אבל אם אנחנו מכירים את הביטוי הפחות טיפוסי באישה, צריכים לחשוב מיד גם על זה".

ד"ר פורטר: "זה לא רק הכאב עצמו, זה עניין של לחשוב שכשאישה מגיעה עם תלונה צריך לחשוב על הלב או לחשוב על התקף לב, כי אם לא עושים את הערכת הסיכון מההתחלה אז לב ילך למקום אחרון. סה"כ למרבית האנשים שמגיעים לחדר מיון עם כאבים בחזה אין התקף לב, גם גברים וגם נשים, אבל אם לא לוקחים נכון את הערכות הסיכון ובונים את הפרופיל ומראש מחשיבים במיוחד נשים צעירות שהסבירות למחלת לב היא נמוכה, או לא חווים את המחלה הקרדיו וסקולרית כמשמעותית, אז גם מראש יילקח זמן עד שהאבחנה תיכנס אל תוך האלגוריתם של 'בואו מהר נרוץ'".

אני רוצה להתעכב על זה רגע. ד"ר קויפמן, אתן מדברות על כך שהצוותים הרפואיים לא בהכרח ערוכים להתקפי לב אצל נשים. לכאורה הם אמורים לדעת את זה כבר, לא?

ד"ר קויפמן: "זה נכון, וזה מה שרציתי להעיד. הרופאות כאן יותר צעירות ממני וזה נכון, שכל הקמפיין הזה התחיל בתחילת המאה הזאת, אפילו קצת קודם, זה היה נכון לגבי הצוותים הרפואיים. היום לפי הנתונים של אקסס(הסקר שנערך ע"י האיגוד הקרדיולוגי פעם בשנתיים), אז למעשה לפחות בארץ ההגעה לצנתור מרגע ההגעה של האישה למיון עד לחדר הניתוח לא שונה מהזמן של הגברים. כלומר, הצוותים הרפואיים היום הרבה יותר מודעים ומה שפה מעכב כפי שאמרו הקולגות שלי, זה שעדיין המודעות אצל נשים נמוכה, והמודעות אצל מי שבסביבה שלהן נמוכה, אבל הצוותים הרפואיים גם בקופ"ח וגם בחדר מיון כבר מבינים להתייחס אחרת".

ד"ר צפת: "באקסס ב- 5-6 שנים האחרונות יש באמת שיפור בפערים בין גברים לנשים. אבל עדיין אם מסתכלים על הנתונים של משרד הבריאות שהם קצת יותר כוללניים מאקסס, אז שם עדיין זה בין הפערים היחידים שאנחנו רואים, השתמשו כאומדן הגעה תוך 90 דקות אחרי צנתור, אבל עדיין רואים שבקרב גברים זה משהו כמו 95% ובקרב נשים זה 87%.

האומדן שלהם הוא מהדקה של ההגעה עד שמגיעים לצנתור. הפער היה 40-50 דקות לפני 20 שנה ועכשיו הפער משהו כמו 10 דקות, אבל עדיין יש פער. אם מסתכלים טוב טוב על הנתונים של אקסס, רואים שיש פערים שאנחנו עדיין לא הצלחנו להסביר אותם. יש פערים בזמן בין הקריאה לאמבולנס עד שהם מגיעים למיון. אני מדברת עם אנשים במד"א, כשאישה קוראת לרפואת חירום שולחים אמבולנס לבן, עד שמגיע הצהוב לקחת אותן זה מוסיף להן זמן. גם יש פער בין גברים לנשים לגבי הזמן שהם התחילו את הכאבים ועד שפותחים להם את העורק, בנתונים של אקסס יש פער של כמעט שעתיים, אז יש לנו עדיין על מה לעבוד".

הדיווח למד"א גם הוא מהותי

"המודעות משפיעה על איך היא מדווחת בדיוק, איך היא מספרת את הסיפור. כולנו, למרות שאנחנו מאוד מנוסים, בכל זאת מושפעים מאיך האישה מספרת את הסיפור ונשים הרבה יותר מפחיתות את החומרה של הסימפטומים שלהן".

אם אנחנו בתהליך של צמצום הפער,  למה בעצם אנחנו צריכות מרכז בריאות לב האישה?

ד"ר הרשקוביץ: "עכשיו כבר מדברים על תמותה יותר גבוהה, מדברים על שוני בתסמינים, אלה השאלות העיקריות, אבל שנכנסים לתחום יש כמה מחלות חוץ מטרשת העורקים שצריך להתייחס אליהן כי הן ייחודיות לנשים ופחות מדברים ומכירים אותן. יש גורמי סיכון, לטרשת הקלאסית של אישה שלא מתייחסים אליהם. יש סל כל כך גדול שלא מדברים עליו, יש מנגנון שונה של התקף לב של קרע של העורק שזה התקף ייעודי לאישה צעירה, זה לא נעצר בטרשת העורקים, תמותה יותר גבוהה וסימפטומים. יש הרבה יותר".

ד"ר פורטר: "נשים מתות יותר גם מהתקפי לב אחרים, וחולות יותר באי ספיקת הלב, עם סוכרת הן מפתחות הרבה יותר סיבוכים. זאת אומרת, המדהים הוא שזה לא מובן שיש הבדל מגדרי וסקס אנד ג'נדר. איך הבדל כזה מהותי לא משליך על הרפואה, ולמה מתפלאים למה צריך לעסוק בזה? אני מתפלאת איך בכלל אפשר ללמד את זה אחרת, ואיך בכלל אפשר לעסוק בזה אחרת. כל הנושא של מניעה לא יכול לבוא לידי ביטוי אם אתה לא מתחיל מההתחלה בנשים צעירות - לעסוק בדברים סביב המחזור שלהן, ותקופת ההיריון שלהן והמנופאוזה ולחקור את התחלואה המיקרו וסקולרית שלהן ושל כלי הדם הקטנים. זה בכלל הרבה מעבר להגעה בזמן התקף לב, זה תרופות שפועלות אחרת, שעושות הרבה יותר תופעות לוואי, זה הרבה יותר סיבוכים של דימום, זאת תמותה יותר גבוהה בהשתלות קוצבים ובניתוחי מעקפים, יש ים שלם של דברים. צריך לשאול איך בכלל עוסקים ברפואה בלי להסתכל על מגדר וסקס".

המרפאה הראשונה לבריאות לב האישה הוקמה בשנת 2006 באיכילוב וד"ר קויפמן התבקשה לעמוד בראשה: "אני מוכרחה להתוודות שכשהציעו לי את זה אמרתי שבטח בהנהלת ביה"ח יש אנשים מטורפים, כי מי צריך את זה? אני, אישה קרדיולוגית, אמרתי מי צריך את זה, כי לא חינכו אותנו לזה.כשילדתי את הבת שלי קודם טיגנתי שניצלים ואחר כך הלכתי לחדר לידה. למעשה הכל מתחילממניעה וזה מתחיל מגיל מאוד צעיר. זו מניעה לא רק ראשונית, גם בהמשך, גם אחרי שהאישה עברה אירוע כזה או אחר, נשים לא תמיד מקפידות אפילו על התרופות שאולי ישפיעו עליה לא כל כך טוב, אבל פחות מגיעות לשיקום מלא, ואז היא יותר סובלת מדיכאון. ואז סובלת למעשה החברה כי שאנחנו מדברים על מחלות לב וכלי דם כמו אירוע מוחי, אישה ששוכבת שם אחרי אירוע מוחי ולא זזה, זאת לא רק בעיה שלה ושל המשפחה, זו בעיה של החברה, ממש ככה. לכן אנחנו צריכים להסתכל גם מנקודת המבט הזאת".

הרשת מלאה בסיפורים של נשים צעירות שלקו בהתקפי לב. בקבוצת הפייסבוק "מאמאצחיק" שזו הקבוצה הגדולה  ביותר של נשים בפייסבוק, עלו סיפורים של צעירות שמספרות שהן חטפו התקפי לב ואף אחד סביבן לא העריך שזה מה שקורה. הגיל הולך ויורד?

ד"ר הרשקוביץ: "הדברים האלה קורים, אבל צריך להבין, ההתקף הקלאסי שכולם מדברים ומכירים זה התקף של טרשת העורקים, הגילאים הצעירים יותר, בעיקר אצל נשים, קשורים להתקף לב במנגנון של מחלה לגמרי שונה מטרשת העורקים, שזה בעיקר קרע של עורק קורונרי. אז ככה שמדברים על מחלה שונה".

ד"ר פורטר: "צריך להוסיף - עם העלייה של הגיל שבו נשים נכנסות להיריון, שיעור ההשמנה, סוכרת ותחלואה נלווית, את כן רואה עלייה בתחלואה הקרדיו וסקולרית (מחלות לב וכלי דם) גם בגיל הצעיר וזה כן הולך לכיוון של טרשת. זה לא שאין יותר טרשת, לא יכולה להגיד שזה רק בגיל הצעיר, אבל יש בהחלט עלייה בתחלואה והדבר הזה יופיע גם בגיל צעיר".

ד"ר קויפמן : "זה לא קורה 'כל שני וחמישי', אבל זה עלול לקרות, ואישה צעירה מוכרחה לדעת שאומנם זה לא בגלל טרשת עורקים אבל היא חייבת השגחה כי בשבילה זה התקף לב נקודה,ושממנו אפשר למות. ולכן זה מאוד מאוד חשוב"

 
 
 
 
 
View this post on Instagram
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

A post shared by בריאה עלייך (@med.aboutyou)

חשוב להן שנשים ייבדקו ויבדקו את עצמן בקשר למחלות כלי דם ולב ממש כפי שהן

מקפידות על בדיקת גניקולוגית או ממוגרפיה. "צריכה כל אחת למדוד בעקביות את לחץ הדם ולבדוק את ערכי הכולסטרול שלה. את תעשי את זה?", שואלת ד"ר פורטר ולמראה המבוכה על פניי היא ממשיכה. "למה לא? זו מחלה שתהרוג אותך יותר מאשר סרטן שד".

למה נשים צריכות לשים לב?

ד"ר צפת: "אז קודם כל לגורמי הסיכון הקלאסיים, ויש גם גורמי סיכון שהם ייחודיים לנשים.

גורמי הסיכון הקלאסיים זה שומנים גבוהים בדם, יתר לחץ דם, סוכרת, העישון או כל חשיפה לעישון וגם רקע משפחתי. גם השמנת יתר גורמת סיכון, לא רק לטרשת עורקים אלא גם לאי ספיקת לב (לפי המחקרים הבינלאומיים שיעור השמנת יתר חולנית גבוה יותר בנשים מאשר בגברים), וגם חוסר פעילות גופנית, זה מאוד חשוב. יש גורמי סיכון שהם ייחודיים לנשים, המחלה של השחלות הפוליציסטיות ששכיחה בנשים אשכנזיות במיוחד, יש גם כן סוכרת הריונית, ואולי הדבר שהכי משפיע זה רעלת בהיריון. בנוסף גם יש גורמי סיכון שהם יותר מגדריים, למשל אם חווית אלימות פיזית, אלימות מינית בגיל צעיר, גם אלו גורמי סיכון שהם לא ייחודיים לנשים אבל באמת רוב הקורבנות הן נשים, ויש לזה השלכות לטווח ארוך".

פגיעות מיניות ואלימות נגד נשים מעלות את הסיכוי למחלות לב אחר כך?

ד"ר פורטר: "כל טראומה שהיא, כן.כל מתח וכל טראומה וזה לא ייחודי לנשים, אבל זה יותר שכיח.חרדה, דיכאון, פוסט טראומה, הכול קשור".

השואלת אינה רופאה ויכולה לזהות על עצמה ועל חברותיה יותר מתח, ויותר חרדה שקשורה לקורונה

"זה כבר בספרות שהשיעור של דיכאון ואלימות במשפחה עלו בתקופת הקורונה ואנשים נפגעו הרבה יותר, גם כלכלית וגם חברתית, זה כבר כתוב".

אז אתן מצפות שבעקבות התיאור הזה יהיו יותר נשים עם מחלות לב בשנים הקרובותאו הרחוקות?

ד"ר קויפמן: "נחיה ונראה, יכול להיות".

ד"ר צפת: "אני חושבת שקשה מאוד לדעת.כשאישה מגיעה עם התקף לב קשה לדעת מהם גורמי הסיכון הסוציו תרבותיים. אבל אני חושבת שאנחנו נראה עלייה בעקבות הדברים האלה ואנחנו נצטרך לפרש אותם. חלק זה הקורונה עצמה, יכול להיות, עם העלייה בקרישיות יתר, אבל לאט לאט נתחיל לראות את ההשלכות היותר סוציולוגיות, גם העוני".

ד"ר דנה צפת, מנהלת המרכז לבריאות לב האישה בהדסה עין כרם, ד"ר בלה קויפמן מייסדת ומנהלת מרפאת לב האישה באיכילוב

יש הבדל בין האופן שבו נשים שיותר מודעות מטפלות בעצמן או מגיעות בזמן לעומת אוכלוסיות מוחלשות?

ד"ר בליך: "מה שאנחנו רואים בקרב נשים ערביות, בעיקר יותר בקרב נשים מבוגרות, ואלו נתונים שקיימים אצלנו, זה אחוז גבוה יותר של סוכרת, של עודף משקל, ופחות פעילות גופנית אם משווים את זה ביחס לנשים יהודיות באותו גיל. ואין ספק שאפשר גם לראות פחות מודעות לכל הנושא של לבוא ולהיבדק ולאזן גורמי סיכון ולמנוע. אבל יחד עם זאת צריך להגיד שבקרב הנשים היותר צעירות, שהן הרבה יותר עובדות ופחות בבית והבעל גם יותר שותף לחלוקת העבודה ויש גם פחות ילדים וכו', יש הרבה יותר מודעות. ואני חושבת שההבדלים האלה כבר לא כאלה בולטים כמו שרואים בנשים ערביות מהמגזר בגיל המבוגר יותר".

ד"ר צפת: "אני הוצאתי את הנתונים מהלמ"ס ומה שרואים זה שהתמותה הקרדיאלית בקרב נשים ערביות בישראל הוא 60% יותר גבוה מהתחלואה בקרב נשים יהודיות, וזה אפילו יותר גבוה מהתחלואה בגברים יהודים. בכל העולם אנחנו רואים שהתמותה יותר גבוהה בקרב גבריםופה הן עוברות אותם. הנשים הערביות חולות משהו כמו 10 שנים יותר מוקדם מהנשים היהודיות וזה בגלל השמנת יתר, סוכרת. זה גם היעדר ספורט, הרבה לידות שלא תורמות לבריאות, זו בהחלט אוכלוסייה מוחלשת.

זו גם אוכלוסייה מוחלשת נפשית. ואם אנחנו לא עובדים על חוסן נפשי והעצמה, אז כל מה שאנחנו אומרים להן פשוט הולך לאיבוד. הידע בקרב האוכלוסייה הזאת די קרוב לידע באוכלוסיות אחרות, אבל לקחת ידע ולעשות עם זה משהו דורש באמת השקעה והרבה עבודה".

אז חלק מהעבודה הקרדיולוגית שלכן היא עבודה סוציאלית כמעט, חברתית.

ד"ר פורטר: "זה חלק מהתפקיד של רופא, להיות הכומר, הפסיכולוג, המטפל, והמחנך".

ד"ר צפת: "כל מי שלוקחת על עצמה לנהל מרפאה לבריאות האישה באמת לוקחת על עצמה לצאת לקהילה. זו הסיבה שאנחנו פה ב- 9 בערב, לעבוד להעלות מודעות. אני חושבת שזה חלק עיקרי מהעבודה שלנו כמנהלות מרפאה, להעלות מודעות בצוותים, באוכלוסיות ובקהילות שאנחנו עובדים איתם".

ד"ר רומנה הרשקוביץ, מנהלת מרפאת לב האישה בשיבא, ד"ר טלי פורטר, מנהלת מרפאת לב האישה במרכז הרפואי בלינסון- רבין

נשים מהוות 20% מהקרדיולוגים בישראל

ד"ר פורטר: "זה הולך ומשתנה. זה משמח שיש לאט לאט זליגה ויש עלייה, אבל בגדול זה מקצוע יותר גברי. למה? התמחות על, תורנויות, מקצוע עם הווי גברי, מה שנקרא 'מועדון גברים', הרבה מאוד סיבות למה".

ד"ר בליך: "אצלנו ברמב"ם יש לנו יותר מ- 20 רופאים בקרדיולוגיה ובמשך שנים רבות הייתי הרופאה הבכירה היחידה, רק לפני שנתיים נוספה עוד מישהי".

ד"ר קויפמן: "אני רוצה רק להוסיף, אני באמת קרדיולוגית מאוד וותיקה ונכון שמלכתחילה לא הייתי הקרדיולוגית היחידה, הייתה עוד מישהי שהייתה מבוגרת בהרבה ממני, אבל איך שלא יהיה באמת שלא היו הרבה קרדיולוגיות. יש גם מאמרים בעיתונות קרדיולוגית מאוד רצינית ב- GACC ומדברים שם למעשה שיש יותר אורתופדיות, יותר גניקולוגיות, ודווקא פחות קרדיולוגיות – גם בארה"ב, כנראה גם בארצות אחרות, וגם בארץ. היו מחקרים שעשו בהם חתך כלכלי ומסתבר שנשים מקבלות פחות עבור אותן שעות עבודה. קרדיולוגים גברים מקבלים נאמר 350 אלף דולר, ואישה קרדיולוגית מקבלת 320 אלף דולר בשנה. אנחנו כמובן ממש לא בליגה הזאת".

ד"ר פורטר הובילה מהלך לעידוד כניסת יותר רופאות לתחום. למהלך הזה כמו לרבים נוספים, הן מופיעות יחד, שומרות על סיסטרהוד. בין הבודדות במקצוע: "אני חושבת שזה עובד, יש לך את חדר רופאות שיצא, יש לך את תוכניתהמנטורשיפ שאני כבר לוקחת בה חלק במסלול השלישי, הדבר הזה עובד ולדעתי יש יותר קרדיולוגיות.יש לנו היום מנהלות חדר צנתורים, יש לנו מנתחות לב, מנהלות יחידות אלקטרו פיזיולוגיה בכירות, אי ספיקה. אני חושבת שכן אנחנו רואות שינוי ואני כן מרגישה בשינוי".

בואו נדבר על MEDTOO, נושא שאנחנו מלוות באון לייף, של רופאות שמתלוננות על הטרדות מיניותועל פגיעות מיניות, בעיקר במסלולי הכשרה שלהן כסטודנטיות וכרופאות וכסטז'ריות ורופאות צעירות.בחיים שלכן זה היה גם חלק מהקילומטרז' שצריך לעבור?

ד"ר פורטר: "בתרבות שהיא יותר גברית השיח הוא אחר ואישה כל הזמן נמצאת באיזשהו מקום שהוא מגננתי, מקום שמנסה לתקן או להשוות. יש דברים שאסור שיקרו, אבל זה לא רק זה. זה כל השיח הוא כזה שזה קשה להסביר את זה. ממש כאישה את צריכה להידחף, לשבת ליד השולחן, כי אחרת את כל הזמן מאחורה ויש אווירה אחרת".

ד"ר צפת: " אני זוכרת שממש בתחילת דרכי בעבודתי הראשונה, הייתי בישיבות בוקר והם היו מראים תמונות של נשים מנקודת מבט פוגענית, ואני אז פחדתי לפתוח פה. עכשיו אני יותר מועצמת. אני חושבת שזה מאוד השתנה לאחרונה, לא רק בקרדיולוגיה אלא בכל העולם, יש רגישות יתר למה שנחשב מקובל".

היו עדויות שגברים היו מביאים גברים לעמוד לצידם בחדרי ניתוח, ושאפילו כדי לצבור שעות בחדרי ניתוח התנו בפני נשים את הכניסה בלשכב עם הרופא הבכיר

ד"ר פורטר: "אני מאוד מקווה שזה דבר שילך וייעלם, אבל זה לא ייחודי לרפואה. בחברה שבה יש דומיננטיות גברית, זה עלול להגיע למקומות האלה שבהם כדי לפלס דרך נעשים דברים שהם לא מקובלים ואסור שיקרו. אני פחות נתקלת בזה ואני חושבת שאני מרגישה שהרוח כן משתנה."

ד"ר קויפמן: "כשיש אלימות מגדרית חשוב לפנות, לא להתבייש, להיפתח, לפתוח, למנוע, כי זה דבר רציני, אז בטוח שזה הולך ופוחת, אבל זה המצב".

בבתי הספר לרפואה מעל 50% מהסטודנטים הן סטודנטיות והתחום עובר פמיניזציה.

ד"ר הרשקוביץ: "מבחינת ההתקדמות שלי כרופאה, מה שעצר אותי להגיע למקומות יותר גבוהים זה היכולת שלי, שום דבר אחר, בארץ הכול אפשרי".

ד"ר בליך: "אני לא הרגשתי מעולם שמישהו הפלה אותי או לא נתן לי או לא קיבלתי איזשהו תפקיד בגלל היותי אישה. אני חושבת שבזה שנשים לא נמצאות בעמדות מפתח או בהנהלה זה משפיע.  נשים רבות בוחרות מסיבות כאלה ואחרות פחות להתמודד לתפקידים, לבחור את המקצוע שהוא עם הרבה פחות שעות ולהיות הרבה יותר עם הילדים ובבית, שזה בסדר גמור, כל זה לגיטימי. אבל אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, את רוצה לבחור אז זה המחיר שאת משלמת. מצד שני אם את כן רוצה אז אין שום סיבה שלא יהיה לך את התפקיד הזה".

ד"ר הרשקוביץ: "אני רואה את הסטודנטיות, הדור היותר צעיר מאיתנו, זה כבר באופי שלהן לא לתת מקום לפערים האלו לקרות רק בגלל שאני אישה או אני גבר. הדור שבא אחרינו עוד יותר חזק בזה. זה לא אומר שזה לא בא עם עבודה קשה, או קשה יותר מאשר גבר, זאת שיחה לגמרי אחרת אבל בסופו של דבר אפשר".

ד"ר צפת: "אני שומעת את הנשים הצעירות פה אומרות שאת כל ההזדמנויות שהן היו רוצות הן קיבלו ואני באמת שמחה לראות את זה, אני לא הרגשתי את זה בדרכי. מה שחשוב פה זה שאנחנו נדע מה אנחנו רוצות ונלך על זה. כל הדברים האחרים פחות חשובים.

אני קראתי מאמר על נשים, נשים מקבלות הרבה מנטורינג, אבל מה שהן לא מקבלות זה פוזישנינג, מיצוב. זאת אומרת, הגברים היותר מבוגרים שמחים מאוד לשבת עם אישה צעירה, יפה ולדבר איתה, אבל למנות אותה לאיזושהי פוזיציה, שם אנחנו צריכים לעבוד. יש כמה כוכבים, מנהלי מחלקות פה בארץ שבאמת עבדו קשה כדי לקדם את זה, ואני חושבת שאנחנו צריכות להיות גם ערות למה שקורה מאחורי הקלעים, דברים שאנחנו לאו דווקא תמיד יודעות".

ד"ר מירי בליך, מנהלת מרפאת לב האישה בבית החולים רמב"ם

כאמור חמישה מרכזים לבריאות לב האישה יש בישראל ובראש כולם עומדות נשים. אף אחת מהן לא למדה קרדיולוגיית לב האישה אבל הן שמחות להיות אלו שמלמדות את זה עכשיו.

ד"ר פורטר: "אני נתקלת בסבב סטודנטים ואז אומרים 'הסטודנטיות מתעניינות במרפאת לב האישה', ואין דבר שמעצבן אותי יותר, כי אני אומרת סליחה רפואה מגדרית ובריאות לב האישה זה עניין לגברים, זה לא עניין לסטודנטיות, זה בסדר שאנחנו מתחילות להוביל את זה, אבל בחזון זה יובל על ידי כולם, כי כמו שנאמר זה 50% מהאוכלוסייה, זה טוב לנו שיהיה שוויון וטוב לנו שכולם יעסקו בזה".

ד"ר קויפמן: "היום זה כבר קיים ובכל הגיידליינס למעשה וכל מה ששייך לקרדיולוגיה יש פרק על מה שקורה אצל אישה. אני גם הייתי מעבירה מסר לנשים, הוא מה שאמרנו, שיכול להיות שהשנים האלה והתקופה הזאת של קוביד תשפיע לרעה על כולנו וגם על נשים במיוחד. לא להגיד 'אני עברתי' אלא לעשות משהו, אפשר להילחם בזה. כמו שאמרו פה, תלכי תמדדי לחץ דם, תבדקי את הכולסטרול, תעשי פעילות גופנית, תורידי 3 קילו במשקל, תעשי משהו למען עצמך ואל תבכי על קוביד. כלומר, שכל אחת תראה גם את האור בקצה המנהרה, לא הכול שחור, ממש לא. צריך להגביר את המודעות, זה הדבר הכי הכי חשוב וזה קריטי. זו למעשה אבן הפינה".