במציאות אחרת, טובה יותר, אם הרופאים היו מאבחנים אותי ומטפלים בי לפני שנים, הייתי מקבלת את ההחלטה להפוך לאומנית קודם לכן, אולי אפילו לפני עשור. ייתכן גם שלא הייתי מקבלת כלל את ההחלטה הזאת, משום שהסבל והטראומה של המחלה לא היו נחרטים בי ובגופי בצורה כל כך קשה במשך שנים. קשה לדמיין מציאות חלופית, אך במקביל גם קשה שלא לחשוב "מה היה קורה אילו רק הייתי פוגשת את הרופאים הנכונים מזמן".

ליטל אלבלדס צילום צביקה קייפי צילום אירועים

לקחו 11 שנים לאבחן אצלי את מחלת האנדומטריוזיס. ייתכן שיצאתי בזול, שמעתי על נשים שסבלו אפילו 18 שנה עד לאבחון הנכון. שנים רבות של כאבי תופת באזור הבטן, של חוסר יכולת לעבוד ולקיים חיים חברתיים מספקים מותירים בך חותם של סבל. לא פחות מהכאב הפיזי, היה הסבל הנפשי – שורה של רופאים טענו שאיני חולה באף מחלה, שאולי מדובר בתופעה פסיכוסומטית, בחרדות או בדיכאון. מדובר בבדידות מהסוג העמוק ביותר – כאשר אלו המטפלים בי אינם מאמינים לי, גזלייטינג רפואי.

הגוף הצעיר והבריא שלי התפרק לי, ואילו רופאיי המשיכו לטעון שמבחינה קלינית איני חולה. אפילו מהרגע שחשדתי שמה שאני סובלת ממנו הינו אנדומטריוזיס, לקח זמן רב עד האבחון, עד שפגשתי רופא שהאמין לי. רופא נשים אחד שהתייעצתי איתו אמר לי כי ב-99.9% אין לי אדנומטריוזיס, אך לא באמת טרח לבדוק. רופא אחר ערך בדיקה, אך לא טרח להסביר לי את הממצאים מלבד ההמלצה "לחזור אליו עוד חצי שנה".

"בדידות מהסוג העמוק ביותר". אחד הציורים של ליטל.

את הרופא שהאמין לי סופסוף, שידע כיצד לבדוק אותי וכיצד לאבחן את המחלה, פגשתי לפני שנה, ביוני 2021. לד"ר עידו סירוטה מבית החולים רפאל הגעתי במקרה, בעקבות סשן לייב באינסטגרם בו הוא ענה למטופלות על שורה של נושאים, אחד מהם היה אנדומטריוזיס. רגע האבחון היה מבחינתי רגע משנה חיים – סופסוף להרגשה שלי יש שם, יש אישור רפואי – ותודה לאל, יש פיתרון בעזרת ניתוח.

הרגע הזה לא רק פתח אצלי את הדרך להחלמה הפיזית, אלא לווה בהחלטה פנימית כי אני מעוניינת להקדיש את חיי לאומנות בצורה מלאה, בפול-טיים. תמיד היה בי את החלק האומנותי, ואף למדתי עיצוב תעשייתי. ועתה, ביחד עם הפתח להחלמה הפיזית, הרגשתי צורך ליצור – היה לי מה לומר, היה לי מה להביא לעולם, והיה בי צורך להחלמה נפשית. התחלתי לצייר מבפנים, ומה שנוצר היו ציורים של תקופת המחלה ושל תקופת ההחלמה. ציירתי את הכאב, ציירתי את הבדידות – לא רק שלי אלא של נשים רבות.

מצבי כיום טוב לעין שיעור ביחס למה שהיה לפני שנה – כתוצאה מהניתוח להסרת הנגעים שעברתי, חלפו סופסוף הכאבים שליוו אותי 11 שנה (ולמעשה אף יותר). ולאור השיפור גם יכולתי סופסוף ללמוד לחיות לצד המחלה, שהרי האנדומטריוזיס היא מחלה כרונית שתמיד תהיה חלק ממני. יש אפילו סיפור משמח משפחתי: בעקבות האבחון והטיפול בי, אחותי -אשר סבלה גם היא מסיפמטומים של אנדומטריוזיס - אובחנה וטופלה.

התהליך שעברתי נתן לי כוח, והאומנות שאני יוצרת מעניקה לי עוצמה. ככל שציירתי את הכאב – כאב לי קצת פחות, וככל שציירתי את הבדידות, הרגשתי קצת פחות בודדה. את תערוכת הציורים שיצרתי בעקבות המחלה הספקתי להציג פעמיים: בתצוגת פופ-אפ בקניון ארנה בהרצליה, ובתצוגה מרגשת במיוחד בערב גאלה בנושא האנדומטריוזיס בבית החולים רפאל. באירוע זה התבקשתי להציג את ציורי ואף לספר את סיפורי בפני קהל מעורב של רופאים ומטופלות. זאת הייתה סגירת מעגל עם המחלה, ובעת ובעונה אחת פתיחת מעגל חדש של יצירה.