אנחנו יחד כבר עשור. מתוכם חמש שנים בהן מוניקה מאובחנת עם סרטן צינוריות דרכי המרה, המחלה שמלווה אותנו מתחילת חיי הנישואין שלנו. מוניקה נולדה בקנדה, הכרנו בצרפת שם הייתה בתוכנית לחילופי סטודנטים ואחרי חמש שנים של זוגיות טראנסאטלנטית, החלטנו להתחתן ולחיות יחד בישראל. ההורים משני הצדדים שמחו מאוד על ההחלטה שלנו להתחתן ושנינו זכינו ליחס חם ואוהב גם מהמשפחות המורחבות, שקיבלו אותנו בזרועות פתוחות. מוניקה ויתרה על חיי נוחות ועל הקירבה למשפחה ומתמודדת עד היום עם אתגרים רבים הנילווים למעבר, כמו המנטליות השונה של הישראלים, קשיי שפה וניתוק מהמעגל החברתי שלה. אנחנו מתגוררים כרגע ברחובות אבל מתכננים לעבור לתל אביב בקרוב, שם אנחנו מאמינים שהיא תרגיש יותר בנוח, פחות זרה ואולי גם פחות בודדה.   

כבר מגיל צעיר התמודדה מוניקה עם מצבים בריאותיים לא פשוטים, שבגיל הנעורים התבררו כתוצאה של מחלה בכבד בשם 'וילסון' שאובחנה מאוחר. במחלה זו הכבד אינו מצליח לפרק נחושת וזו הולכת ומצטברת בגוף.  וילסון היא מחלה שדורשת בין היתר מעקב באמצעות בדיקות תקופתיות בכבד, וכך למעשה התחיל האבחון של מחלת הסרטן – בבדיקה אותרה ציסטה, ובדגימה שנלקחה ממנה גילו שמדובר בסרטן.

בעקבות האבחון מוניקה נדרשה לניתוח קשה מאוד בכבד, אלא שלאחר כשנה שבה כבר החלה מוניקה להשתקם התבשרנו כי המחלה חזרה. זה היה רגע של שבר גדול מאוד. המחלה שלחה גרורות לריאות, הטיפול שנדרש היה מערכתי, ולאורך השנים עברה מוניקה טיפולים שונים, טיפולי כימותרפיה שלא הועילו וטיפולי הקרנות שנמשכים עד היום, שאומנם לא עוצרים את המחלה אך מונעים ממה להתפשט. זה המקום להגיד תודה לצוות בבית החולים במרכז הרפואי רבין (בלינסון), שמטפל בה במסירות ועושה עבודה נהדרת.

במהלך השנים אבי, שחלה בסרטן גם הוא ולאחרונה נפטר בשל הסתבכות שנגרמה ממחלת הקורונה, היה מאושפז באותה מחלקה אונקולוגית שבה הייתה מוניקה, הוא בקומה הראשונה ואשתי בשלישית, ואני הייתי מתזז בין הקומות. מוניקה לא דוברת עברית ואני הייתי לצידה בכל ביקור של רופאים, בכל התייעצות, מטפל בניירות, לוחם בבירוקרטיה ומשמש אוזן קשבת וכתף תומכת.

באינסטגרם שלנו כבר ביקרתם? לחצו כאן לעמוד שלנו!

השנים שעברו עלינו מאז האבחון לא היו פשוטים כלל. מדובר בסרטן עקשן ואגרסיבי, וברקע תמיד ישנן החרדות וחוסר הוודאות מתי הוא יתפרץ שוב, אבל אין לנו ברירה אחרת אלא להאמין שיהיה בסדר. מה שמחזיק אותנו הוא בעיקר הקשר החזק שבנינו. כבר מההתחלה היה בינינו חיבור חזק, היא הגיעה הנה בשבילי, הרחק ממשפחתה, אך היחסים שלנו טובים הרבה בעקבות המחלה. פה בישראל אנחנו לבד, אני והיא, אחד בשביל השנייה. אני תומך בה בכל החלטה שעושה לה טוב – ביקורים של המשפחה בחו"ל, טיולים ובילויים. במובן הזה הזוגיות שלנו הרבה יותר מכילה ונעימה, הכל מקבל פרופורציות וכמעט ואין ויכוחים על דברים זניחים שאין להם משמעות.

במשך זמן רב רצינו ילד. ידענו שיהיה לא קל לגדל ילד לצד המחלה, לצד תופעות הלוואי של התרופות, אבל עוד ידענו שלא משנה מה יהיה – אנחנו נדאג לו בצורה הטובה ביותר. כשגילינו שמוניקה חולה החלטנו להתחיל בתהליך פונדקאות, תהליך מורכב מאוד. אחרי ששאבנו ביציות בישראל ובקנדה, שלחנו את העוברים לגיאורגיה אך הניסיונות הראשונים לא צלחו. ואז הגיעה הקורונה וגיאורגיה סגרה את שעריה. למרבה המזל פגשנו את דנה ויניר מחברת לוטוס שבאוקראינה, ומרגע זה הם עזרו לנו בכל צעד וצעד, ולהם אנחנו מוקירים תודה עמוקה, כי בלעדיהם אולי לא הייתי חובק כעת את בני, בן, שהיום כבר בן תשעה חודשים.

הגענו לאוקראינה כשהאם הפונדקאית כבר בסוף החודש השמיני, אל מדינה אירופאית קרה ואפורה, בהתרגשות שיא שלא הכרתי קודם. לפני הטיסה היינו עסוקים בעיקר בקניות של הדברים שנצטרך לתינוק, סידורים ותהליכים בירוקרטיים, ולא הספקנו לעצור לחשוב מה עובר עלינו. היינו חדורי מטרה. התינוק נולד בניתוח קיסרי ורק אחד מאיתנו, קיבל אישור לצפות בלידה, מעבר לחלון זכוכית, והחלטנו שזו תהיה מוניקה.

אחרי שהתינוק עבר את הבדיקות הראשוניות, האחות נכנסה לחדר שבו ישבנו וחיכינו. כשקיבלנו את התינוק והחזקנו אותו בפעם הראשונה בידיים, היינו בסערת רגשות – בכינו וצחקנו ביחד, מלאי הכרת תודה לפונדקאית אך גם עצובים על המשמעות עבורה ועם זאת מאושרים כמו שמעולם לא היינו. זה היה הילד שלנו, שכל כך רצינו, והוא היה מושלם. הפכנו להורים! הרגע הזה שאתה מגשים את החלום שלך הוא רגע מטלטל – הוא מכיל בתוכו קשת של רגשות, הגוף רועד בלי שליטה ואתה מרגיש שאתה רוצה לצעוק כי העומס הריגשי מכריע אותך.

אבל לא היה לנו זמן אפילו להתמוטט מהתרגשות. העמסנו מיד את תחושת האחריות העצומה על כתפינו, ובילינו עוד חודש וחצי, רק אנחנו והתינוק בחדר במלון דרכים מחוץ לעיר, לומדים להכיר אותו ומתרגלים לשלב החדש בחיינו, מתרגלים להיות הורים. ראיתי את החיבור של מוניקה לילד וידעתי שקיבלנו את ההחלטה הנכונה, למרות כל הקשיים בדרך. אפשר לומר שכמעט שום דבר בחיים שלי לא הלך בדרך הקונבנציונלית, "כמו כולם", ולכן לא היה לי שום ספק ולא איבדתי אמונה שגם כאן, נצליח להגשים את החלום, פשוט הדרך לשם תהיה שונה.  

כעת, האחריות שנמצאת על כתפיי כבר אינה נתונה רק לטיפול במוניקה אלא גם לילד. אני רואה כיצד הוא מספק למוניקה, שתמיד חלמה להיות אימא, כל כך הרבה כוחות ואנרגיה, והמחשבה על ילד שני עולה מפעם לפעם, אך מייד גם עולה הפחד שהמצב יחמיר ואני אוותר לבדי עם שני ילדים.

אומנם את המחלה אי אפשר להחזיר לאחור, אבל היום מוניקה נוטלת כדורים מאריכי חיים ואני נהנה מהזמן שיש לי איתה ומשתדל לשמור על אופטימיות. העובדה שכבר חמש שנים היא מחזיקה מעמד, מנצחת את הסטטיסטיקה, היא נקודת האור שלי. היום מוניקה עובדת מהבית והתינוק, בן, איתה בבית. השארנו אותו בבית תקופה,  כדי ליהנות מהזמן איתו כמה שיותר, ואנחנו נעזרים בבני משפחה, אך בקרוב הוא כבר יכנס למסגרת ואנחנו מקווים שאינטראקציה עם תינוקות אחרים תעשה לו טוב.

אני ממשיך לעבוד, משתדל לקחת חופש מתי שרק אפשר ואנחנו מתחלקים בטיפול בילד. זה לא פשוט. אני מחזיק בפנים, שומר על אופטימיות. שכן אם אתחיל להתעסק במה אני מרגיש, לא אצליח לתפקד. אולי יום אחד ארשה לעצמי להתפרק, אבל בינתיים אני רואה כמה למוניקה חשוב לחיות, החיים חזקים מהכול, ואני משתדל להיות חזק בשבילה. וגם בשביל בן.