חמישה חודשים.

רק חמישה חודשים עברו מהיום בו קיבלתי את התשובות עד שהרגשתי אותו בעצמי.

"אתן שתי אחיות ואתן בדיוק לפי הסטטיסטיקה. חמישים אחוז. אחת כן ואחת לא" אמר לנו הרופא. הרגשתי איך המבטים מופנים אליי ומיד אחריהם הגיעו המון הסברים, מידע ונתונים סטטיסטיים. את נשאית של brca1. יש לך סיכוי של 87 אחוזים לחלות בסרטן השד ו-50 אחוזים לחלות בסרטן השחלות. את צריכה להיות בבדיקות תקופתיות בכל חצי שנה, בגיל 35 מומלץ לך לעבור כריתת שחלות מניעתית, רק לאחר שסיימת את הילודה כמובן, וכדאי לך לחשוב גם על כריתת שדיים.

אבל לא עכשיו. קודם תעכלי את הדברים.

ואני? אני רק ישבתי בשקט והקשבתי.

לא הבנתי מה זה באמת אומר. רק כשיצאתי משם סוף סוף ופגשתי את אמא הרשיתי לעצמי לבכות, או יותר נכון, הדמעות פרצו ממני בלי לבקש רשות. קצת אחרי שאמא גילתה שהיא עצמה נשאית של המוטציה בגן brca1 נבדקתי גם אני. ההיסטוריה של הנשים במשפחה שלנו לא מותירה הרבה מקום לספקות. הנשאות עוברת אצלנו בירושה וגובה קורבנות.

חמישה חודשים זה לא מספיק זמן כדי להבין מה זה אומר להיות נשאית, או איך לחיות עם זה. זה להספיק רק פעם אחת להגיע למרפאת נשאיות, לעבור את כל הבדיקות שצריך לעבור ולקבל את התשובות המעודדות שהכל בסדר. בינתיים. לקבל מעט שקט בקופסא ואויר לנשימה. עד העונג הבא שלא איחר לבוא. אפילו מיהר לבוא. מיהר מדי.

'המחלה' לא חיכתה ולא המתינה עד שאעכל בשקט את עובדת היותי נשאית, היא אפילו לא המתינה בנימוס לבדיקה החצי שנתית הבאה, זו המחויבת בפרוטוקול. די מהר הרגשתי את הגוש בשד.

לנו, נשאיות ה-brca, אין את הזכות לחשוב שמדובר בסתם איזו ציסטה או בשינויים הורמונליים ושמחר זה יעבור. כך, בגיל 28, בתחילתה של השנה הרביעית והאחרונה ללימודי עיצוב, בעודי מעכלת את עובדת היותי נשאית. חליתי בסרטן השד, ולהיות סתם 'נשאית' נראה פתאום כמו זכות יתרה. אני חולה. בום.

מאותו הרגע מסלול החיים שלי השתנה מן הקצה אל הקצה ונקלעתי למציאות חדשה. את שנת הלימודים שרק החלה כבר הספקתי לשכוח ונאלצתי להתרגל במהרה לשגרה חדשה של רופאים, בתי חולים, בדיקות ותורים אינסופיים. לראשונה בחיי, הבנתי מהו פחד אמתי. פחד מוות. ולצד ההבנה של המוות, החיים עצמם שעד לאותו הרגע פשוט היו שם קיבלו לפתע משמעות חדשה – אנחנו פה ולעולם לא תוכלי עוד להתייחס לעובדה הסתמית הזו כלאחר יד. הכל מתערער, כלום לא בטוח. רק המשפחה שתומכת ומלווה נשארת אי של יציבות בתוך כל הכאוס והאדמה שרועדת תחתי.

מיד אחרי האבחנה שמדובר בסרטן, עברתי ניתוח להסרת הגידול ואחריו התחלתי לקבל טיפולים כימותרפיים במשך חצי שנה.

כנשאית brca1  מצאתי את עצמי עומדת בפני החלטות לא פשוטות, הרגשתי שאני צריכה לעשות כל שביכולתי על מנת להפחית את הסיכויים לחלות, רציתי להרגיש שוב שאני מנהיגה את חיי ובוחרת מה לעשות בהם. אני ולא המוטציה בגן. וכך, בסיום הטיפולים, החלטתי לעבור מיד גם ניתוח של כריתה ושחזור השדיים.

כעת, שנתיים אחרי גילוי המחלה, חזרתי לסיים את הלימודים. השנה האחרונה בלימודי עיצוב במכון הטכנולוגי בחולון מוקדשת ברובה לעיסוק בפרויקט הגמר. הפרויקט שלי מציג את הסיפור שלי, הוא עוסק בגילוי נשאות הגן ובהתמודדות עם מחלת הסרטן. יצרתי אותו מתוך החוויות שתיעדתי ואספתי בדרך: חוויות אישיות, ארכיון אישי ומשפחתי, וארכיון רפואי עמוס לעייפה באלמנטים מעולם הרפואה – מילים, מונחים, הגדרות, קולות וצלילים שליוו אותי והפכו בן לילה לחלק מהעולם שלי. שלנו. הסרט מספר את סיפור המסע האישי והמשפחתי שעברתי. מסע שמתחיל בירושה שהעניקה לי אמי- סרטן.