אני בת 40, הגיל הזה שכולן מספרות עליו שהחיים רק מתחילים בו. הסיפור שלי התחיל אחרת. לפני שנתיים, אחרי מישוש אקראי במקלחת, מצאתי גוש. בהתחלה חשבתי שזה שטויות, שבטח מדובר בגוש שומני, ולמה לי להיות פסימית. אבל היות שהתקרבתי לגיל 40 קבעתי בדיקה. כשהתוצאות הגיעו זומנתי למרפאה, וזה אף פעם לא סימן טוב כשמזמינים אותך למרפאה.

השיחה התחילה ברבים – "מצאנו גושים, צריך לעבור כריתה מלאה ועדיף כבר אתמול. ועוד משהו, גם את הפיטמה צריך להוריד". הרופאה שבישרה לי את החדשות הייתה כירורגית דתיה מבני ברק, רופאה כזאת שאלוהים איתה, ואני רק חשבתי שחבל שהוא לא איתי. ישבתי מולה בהלם, הרגשתי איך גוש מסוג אחר יושב לי בגרון, ומפל חסר שליטה פורץ מהעיניים, והיא, שרק ניסתה לנחם אותי אמרה לי "אל תדאגי, את עוד תהיי סבתא". רציתי לצרוח "על מה את מדברת? לאן הלכת? מה סבתא?! עוד לא הספקתי להשתזף טופלס בסיני", אבל שתקתי. יום שלם עבר עליי בשתיקה.

בשתיים לפנות בוקר התיישבתי במיטה ולא הפסקתי לבכות, הפחד השתלט עליי ומחשבות נוראיות כרסמו בתוכי - אני לא רוצה למות. מצאתי את עצמי, אפיקורסית גמורה, מדברת עם זה שלמעלה, מבטיחה לא להיות שטחית יותר - לא לבקש יותר חופשה או אוטו חדש או להוריד חמישה קילו, אלא רק להישאר אימא של אורי ואיה. רק שלילדים שלי תהיה אמא.

הילה זדה. צילום ביתי

הילה זדה. צילום ביתי

בוקר יום ראשון, השעה שבע בבוקר. שכבתי עירומה על מיטה מברזל וחיכיתי לניתוח כריתת שד ימין. ידעתי שמהניתוח הזאת כבר לא אצא אותו הדבר, לא אותה אישה, לא אותה אימא, לא אותה הילה. חודשיים אחר כך הסתכלתי על עצמי במראה על החזה שלי, וראיתי שד אחד נפול, מלא בזיכרון החלב שמילא אותו והזין את ילדיי, ושד שני זקור כמו שד של נערה בת 16, מלא בחומר פלסטי. לכאורה חדש ומושלם אבל נטול פיטמה. תפור מצד אחד לשני, כמו אימוג'י שתפרו לו את החיוך, ליצן עצוב כמוני.

כולם סביבי קראו לי גיבורה, לוחמת ואלופה. אמרו לי שאני מעוררת השראה, שאני נראית נהדר ושבכלל לא רואים עליי. אבל אני לא זיהיתי את עצמי. הייתי זרה לעצמי והרגשתי לא מובנת, אדם שצריך להגיע עם תרגום לכל מקום. לאורך כל אותה התקופה, אנשים טובים מכל עבר הציעו לי לדבר עם אנשים מחוג הסרטן, לא המזל - המחלה שידועה בכינויה "המחלה". ומסתבר שמדובר במעגל רציני - אחות של ההיא, שכנה של ההוא, דודה של זה, כאלה שהחלימו, כאלה שבדיוק גילו. סירבתי בנימוס לכולם. לדבר איתם מבחינתי היה להודות בפני עצמי שגם אני חלק מהדבר הזה, שגם אני חליתי בסרטן.

תקופה ארוכה סירבתי להודות שגם אני חלק מהמעגל הזה. השינוי הגיע רק כשיכולתי לעמוד מול עצמי במראה ולומר בקול רם - קוראים לי הילה וחליתי בסרטן השד, להודות בפה מלא - אני חולת סרטן. לא "במחלה" אלא חולת סרטן. ככה. כמו שזה, בפשטות ובלי מלים מכובסות. רק אז יכולתי להיות פנויה לדבר עם חולים אחרים כמוני שעברו ועוברים את התהליך.

הילה ובתה. צילום ביתי

הילה ובתה. צילום ביתי

כשהתחלתי להיפתח ולדבר עם אנשים נוספים מ"חוג הסרטן", גיליתי שמספיק מבט עיניים כדי שנבין אחד את השני. הם היו שם בתופת הזו, כמוני. הם יודעים מה עברתי, מכירים את התחושות, את התהומות ואת התקוות.

 בפייסבוק נחשפתי לקהילה שלמה שנקראת "חלאסרטן". באחד הבקרים שביקרתי בעמוד שלהם  צפיתי בסרטון של רועי לויט, מחלים צעיר עם חלום. הוא הזמין אנשים מהקהילה לצאת למסע של ריפוי במדבר. הרעיון קסם לי וקפצתי למים. כשארזתי למסע החלטתי שאני לא משאירה במזוודה מקום לרגשות האשם, לחומות שבניתי סביבי, לשנאה העצמית ולכעס. החלטתי שאני אורזת את הלב שלי פתוח ונקי לכל מה שיבוא. שלושה ימים במדבר, רק עם מחלימים מסרטן. מפגש אנושי שטומן בו שיח סרטני פתוח מלא הומור שחור, כזה שמצחיק רק מחלימים. מטיילים במדבר, בוחנים את הגוף החדש והיכולת שלו לעמוד באתגרים. מבשלים יחד, ישנים יחד, שמים את הנשמות שלנו ומוצאים נחמה יחד.

הילה זדה בחלאסרטן במדבר. צילום ביתי

הילה זדה בחלאסרטן במדבר. צילום ביתי

המסע הזה היה המתנה הכי טובה שיכולתי להעניק לעצמי. שם, במדבר, במקום החשוף הזה מצאתי את עצמי מלאה בעוצמות ורגשות ובלי אפשרות להתחבא. והבנתי שאין גם יותר צורך להתחבא.

הסרטן הוא כמו שיטפון, לעיתים מוחק את קווי המתאר של השטח לבלי הכר. במקרה שלי, החיים שלי הם כמו פאזל שאני מרכיבה מחדש. קיבלתי הזדמנות ומתנה. אני רחוקה מלהיות מושלמת אבל אני שלמה יותר משהייתי אי פעם. והפצע הזה שלי, הפצע הפתוח שלעולם לא ייסגר, לא ייסגר מבחירה. אני רוצה שהוא יישאר פתוח כי החתך שהוא השאיר בי מאפשר לאור לחדור לתוכי, והיום אני כבר יודעת - אף אחד לא יוכל לכבות את האור הזה. שלי.

**הילה זדה תצעד יחד עם 15 צועדות נוספות באירוע 'שלמות לא מושלמות' של און לייף ובשיתוף מכבי שירותי בריאות שתתקיים ב 27.10 בטוקהאוס בתל אביב משעה 18:30 ואילך. הכניסה חינם, המקומות מוגבלים. לינק להרשמה