אני חוזרת לימים ההם לפני חמש שנים, אני יושבת באוטו, מדברת עם חברה ומשתפת אותה בפחד הכי גדול שלי. אולי זה היה בעצם הפחד השני הכי גדול שלי, הראשון היה למות ולהשאיר את ילדיי יתומים מאם.

הפחד הזה, גרם לי להיזכר במשפט שכתב אריך קסטנר בספרו 'אורה הכפולה'. בספר, אומרת ליאורה קרנר, אמן של התאומות, "לאמא יש קודם כל התחייבות, ולא משנה כמה צרות יש לה, לשמור על ילדיה שלא יגורשו מוקדם מדי מגן העדן של הילדות".

פחדתי. הנה אני, אמא, שתפקידה לשמור ולהגן על ילדיה, הולכת לטלטל את עולמם, לגרש אותם מגן עדן. אני אמא לשלושה ילדים צעירים, שירה בת 9, רוני בת 6, איתמר בן 3, ואני צריכה לספר להם שחליתי בסרטן. אני יודעת שזה לא לוגי, שלא בחרתי בסרטן, ועדיין, תחושת האשמה הכתה והחששות לא יישרו קו עם הלוגיקה.

חודש חלף בהתרוצצויות בין רופאים ובבדיקות בשעות שגרתיות ולא שגרתיות, לעיתים יוצאים חרש  כשהילדים ישנים וחוזרים לפני שהם מתעוררים, חודש שלם בו אני מתלבשת ומתארגנת בבוקר, מספרת להם שאני הולכת לעבודה, ובפועל מושקעת מבוקר ועד ליל בבדיקות ובמפגשים עם יועצים שונים.

חודש של הסתרה אשר גבה ממני מחיר כבד. 

ברור היה לי כי סודות לא יהיו פה. ברור היה לי כי אספר להם. מחיר ההסתרה גבוה עבורי, עבורם, עבור מערכת היחסים שלנו. לא היתה לי כוונה להשאיר אותם בגן עדן מזויף, ידעתי כי אגרש אותם, אבל אעשה את זה בדרך האחראית ביותר.

ברור היה לי גם, כי אני לא אומר דבר לפני שתהיה לי תמונה מלאה, לפני שאדע מה פרוטוקול הטיפול,  מה מועד הטיפול הראשון, מתי הדברים מתחילים ומתי, בתקווה, מסתיימים. בתקופה של חוסר וודאות, בתקופה שלכולנו נשמטת הקרקע מתחת לרגליים, האחריות ההורית שלי היא לשוחח איתם כשיש לי כמה שיותר מידע, במטרה לאפשר להם מקסימום וודאות ובהירות. 

פחדתי מהשיחה הזו. פחדתי שאתפרק, שלא אצליח להוציא את המילים מהפה, אבל ידעתי שאני אתגבר על הפחד ואני אהיה זו שאדבר עם הילדים. גור, בן זוגי, יהיה נוכח כמובן, אנחנו יחד ויש לו תפקיד סופר משמעותי במארג המשפחתי, ועדיין, רציתי להיות זו אני שמספרת לילדים.

חשוב היה לי להיות זו שבוחרת את המילים, זו שנוכחת אנושית מולם, לבכות אם אצטרך, להכיל את הכאב שלהם. חשוב היה לי שידעו שאבן היסוד מונחת במקומה - אני אמא שלהם.

הטיפולים צפויים היו להתחיל ביום שני, לכן החלטנו להתכנס ולספר לילדים ביום חמישי בצהריים, כדי לתת להם מספיק זמן לעכל, מספיק זמן עבורם להיווכח שהשגרה ממשיכה, שאני על הרגליים; מצד שני רצינו להימנע  מהמתנה ארוכה מדי.

חמישי בצהריים, גור הגיע מהעבודה, אכלנו יחד (משום מה זה לא נראה להן מוזר), ואז התיישבנו עם הבנות בסלון. איתמר שהיה בן שלוש, היה בגן עדיין. ההחלטה לפצל בין הבנות לאיתמר נבעה מהעובדה שהשיחה צריכה להיות מותאמת לילד הצעיר ביותר שנוטל בה חלק וידענו שהבנות ירצו ויוכלו לנהל שיח עמוק ומקיף יותר.

השיחה עברה כמצופה. היו כאב, בכי, שברון לב וצער, ולצדם היו גם ביטחון והמון אהבה. המסרים עברו בצורה ברורה כי חקרתי לפני, נפגשתי עם עובדת סוציאלית ועם פסיכולוג אונקולוגי במטרה להבין איך לנהל את השיחה הזו בצורה מיטבית. איך לשמור על הילדים, על הביטחון שלהם בי, בהם, בנו. בכדי להבין איך אני נוטעת בהם את האמונה ביכולת המשותפת שלנו לצלוח את המשבר, בכדי לדייק אילו מסרים חשוב לי להעביר להם ומהי התשתית שאני רוצה להניח בבסיס היחסים שלנו. בנוסף, דיברתי גם עם אימהות שניהלו את השיחה הזו ועשיתי סימולציה עם חברה. התהליך הארוך, אך החשוב הזה, רלוונטי כמובן לכל שיחה מורכבת שאנחנו צריכים לנהל עם הילדים שלנו.

אחרי השיחה הרגשתי הקלה עצומה. הבנתי איזה מחיר נפשי ופיזי שילמתי על ההסתרה בטרם נחשפתי. אמת, השיחה הזו יצרה קושי וכאב לילדיי, אך היא תרמה לביסוס יחסי האמון ביננו, היא לימדה אותם איך מתמודדים עם רגשות מכאיבים. היא לימדה אותם שאני סומכת עליהם ועל הכוחות שלהם.

לכל אורך הדרך זכרתי שהתפקיד ההורי שלי אינו רק להגן על ילדי מפני מפגש עם אירועים מכאיבים, אלא גם ללמד אותם שביכולתם להתמודד עם משברים המופיעים בחייהם. אם כבר גירוש מגן עדן, לפחות שיהיו להם כלים ומיומנויות לחיים עצמם.

-------------------------------------------------------------------------------

ביום רביעי הקרוב ה 30/9/20  בשעה 20:30 בשיתוף GroupHug וחלאסרטן, אשתף מניסיוני המקצועי והאישי.

  • האם, מתי וכיצד מספרים לילדים על מחלה של אחד ההורים?
  • איך שומרים על ביטחון ושגרה בתקופה הכי לא שגרתית?
  • מהם המסרים שחשוב להעביר לילדים?
  • כלים פרקטיים, מגישת אמא מאמנת, שיסייעו לנו ולילדינו להתמודד עם השינויים הרגשיים והפיזיים שהמשפחה עוברת.

ההשתתפות ללא עלות לחברי קהילת חלאסרטן ובנות/בני הזוג, הרשמה בקישור הבא- http://bit.ly/HalasGroupHu