יום כיפור של 2016 הוא יום בלתי נשכח עבורי. עירית, חברתי הטובה, ואני ישבנו בכיכר הישוב, שם היא שיתפה אותי בגילוי לב כי היא אובחנה בסרטן השד והפצירה בי ללכת ולהיבדק. ולמרות העובדה שאימא שלי נפטרה שנה לפני כן מסרטן אחר, בחרתי שלא להיבדק. לא הבנתי עד כמה זה חשוב. עברו שנתיים, ובאמצע הקיץ החם של 2018 הרגשתי גוש בשד, מייד הבנתי. והדבר הראשון שהחלטתי לעשות, עוד לפני כל בדיקת רופא, היה לקחת את שלוש בנותיי לחופשה, אז הן היו בנות 8, 10 ו־12. כשחזרתי הרמתי טלפון לעירית וסיפרתי לה שאני די בטוחה שאני חולה בסרטן, אימא שלי כבר לא הייתה בחיים כדי לכוון אותי ועירית הייתה שם בשבילי.

התחלתי בתהליך, עירית יורה את ההוראות ואני מבצעת. הלכתי לרופאת המשפחה שנתנה לי הפניה דחופה לבדיקת אולטרסאונד ומשם לכירורג השד שעליו המליצה לי עירית, וזה טען כי ככל הנראה מדובר בגידול סרטני ושלח אותי לבדיקת ביופסיה. הבדיקה נקבעה ביום חגיגת בת המצווה של בתי הבכורה, וכך מצאתי את עצמי בבוקר ניגשת לבדיקה ובערב חוגגת בשמחתה, אך כל אותו הערב הראש שלי היה במקום אחר לגמרי.

גלית פרנקו. צילום באדיבות המצולמת

גלית פרנקו. צילום באדיבות המצולמת

לבסוף האבחנה הגיעה, גידול שלב 2, הורמונלי, קטן יחסית, אבל פולשני מאוד והגיע גם לבלוטות הלימפה. היה לי חשוב לא להסתיר מהבנות שלי דבר, וביום שבו חזרנו מהוועדה קראנו להן לשבת איתנו וסיפרנו להן את כל העובדות. מדובר בילדות חכמות ואמיצות בצורה בלתי רגילה, והן הבינו מייד.

הניתוח להוצאת הגוש נקבע לאוקטובר ובחודש דצמבר כבר התחלתי בכימותרפיה ולאחר מכן בהקרנות. לפני שהתחלתי את הטיפולים הלכתי לַסַפָּר כשלראשי שלוש צמות שאותן הוא גזר כדי להעביר לתרומה. את השיער הקצוץ שנותר צבע בוורוד. זו הייתה דרך ההתמודדות שלי, הומור, ועדיף שחור, כך אני נוהגת תמיד.

במהלך כל הזמן הזה בן הזוג שלי, שרגיל שבימים כתיקונם אני מתפקדת כמרכז הבית ובהיותי אישה מאוד דומיננטית, התקשה להתמודד ובעיקר פחד לאבד אותי. הבנות, שבתקופה הלא פשוטה הזו הפכו לחברות טובות מאוד ויצרו חיבור אמיתי, גילו בגרות של ממש. בית הספר והחברים סייעו להן מאוד ועטפו אותן באהבה. אבא שלי היה לוקח אותן לאטרקציות כשאני לא הרגשתי טוב כדי שיצברו חוויות טובות. על דבר אחד לא ויתרתי, הכנת קופסאות האוכל לבית הספר כל בוקר. היה לי חשוב שהן יקבלו ממני את הפתקים החמודים שאני נוהגת תמיד להוסיף להן וגם שיראו אותי מחייכת, שלא יצאו מהבית בתחושה רעה כי אימא זרוקה במיטה ולא מסוגלת לתפקד. חיכיתי עד שהיו יוצאות מהבית ואז הייתי נכנסת למיטה.

גם הקהילה, בית הספר בו עבדתי, המשפחה והחברות עטפו אותנו בצורה בלתי רגילה, היו מכינים לנו אוכל כל יום, מנקים את הבית ועוזרים עם הבנות. עד היום כמות האהבה והתמיכה שקיבלתי לא נתפשת בעיני.

היום אני כבר אחרי הטיפולים, עוד במעקב אצל גניקולוג, אונקולוג וכירורג שד, ממשיכה בטיפול ההורמונלי ומתמודדת עם תופעות הלוואי. לפני שחליתי הייתי מורה, וכשלא יכולתי עוד ללמד קיבלתי מהיישוב תחומי אחריות שונים בתחום החינוך. תפקידים שנתנו לי משמעות, סייעו לי להרגיש חיונית והעצימו בי את הרצון להתנדב ולהחזיר לקהילה על כל הטוב שהם עשו למעני, זה נתן לי כוח אדיר. אחרי סיום הטיפולים החלטתי לא לחזור ללמד, הבנתי כמה המקצוע קשה ומאתגר והחלטתי להמשיך בהסבה לניהול תחום החינוך ביישוב. במקביל התחלתי ללמד הנחיית קבוצות והיום אני מנחה למיניות בריאה. עמותת "אחת מתשע" ליוותה אותי מהרגע הראשון בכל שלב ושלב. אחרי הטיפול הרגשי שקיבלתי דרך העמותה, החלטתי גם לגשת לקורס ליווי של העמותה, 'לצידך', כדי שאוכל לסייע לנשים אחרות להתמודד עם המחלה.

אחת מכל שמונה נשים תחלה במהלך חייה בסרטן השד והוא מהווה את גורם התמותה מספר אחד של נשים בישראל. מדי שנה מאובחנות כ־1,300 נשים מתחת לגיל 50 שהן רבע מתוך סך כל הנשים המאובחנות מדי שנה. כשסרטן השד מתפרץ בגיל צעיר יחסית, המחלה לרוב אלימה יותר ומתקדמת במהירות רבה יותר. בימים אלה, מתכנסים חברי ועדת סל התרופות להחלטה גורלית מאין כמותה. האם יאשרו להכניס כהתוויה את בדיקת הממוגרפיה כבר מגיל 40 ולמעשה יתיישרו עם הסטטיסטיקה ויצילו חיים. אסור לנו להשלים עם המצב שגילוי מוקדם מתחת לגיל 50 הוא נחלתן של של בעלות מזל או נשים שבמקרה מטופלות אצל רופא או רופאה אכפתיים במיוחד.

המחלה הזו השפיעה עלי רבות, שיניתי את הראייה שלי, את עצמי, והיום אני שמה את עצמי במקום הראשון. למדתי להפסיק לבזבז אנרגיות על דברים לא חשובים כמו כעס ואני לא עוסקת בזוטות כמו האם הבית נקי ומסודר. במקום זאת אני משקיעה את הזמן שלי בלהנות עם המשפחה, בלפגוש חברות, לצייר ולהגשים את עצמי. הרי אני הצלחתי להתמודד עם סרטן, שום דבר כבר לא יכול לעצור אותי. ולמרות כל אלו אני לא אוהבת שאומרים על סרטן שהוא מתנה ולכן, חשוב לי להגיד לכל אישה ואישה - לכי להיבדק, גילוי מוקדם מציל חיים. ואם הסרטן בכל זאת מגיע חפשי את ההזדמנויות שנקרות בדרך.

 

**הכותבת היא גלית פרנקו, מתנדבת בעמותת "אחת מתשע", המסייעת לנשים המתמודדות עם סרטן השד, מקדמת את חשיבות הגילוי המוקדם של המחלה, ופועלת לשינוי מדיניות חקיקה בנושא.