כששמעתי בפעם הראשונה את צמד המילים "גוש ממאיר" לא הבנתי מה זה אומר. זה היה שבועיים אחרי בדיקת הממוגרפיה שאליה הגעתי רק כדי להרגיע את בעלי אחרי שלחץ עליי ללכת להיבדק. כשהתקשרו לבשר לי את התוצאות חשבתי שזו טעות, שבטח התבלבלו ביני לבין אישה אחרת. אני רואה את בעלי עם דמעות בעיניים ואני אפילו לא מבינה מה זה "ממאיר".

כשהגענו לרופא הוא הסביר שאין כאן טעויות, שהגיע הזמן שאתחיל להתרגל לרעיון שאני חולה ולעובדה שאאלץ להיפרד מהשד שלי. בהתחלה הגיע השוק, התחלתי לבכות, אבל אז האופי הסובייטי שלי השתלט לי על המחשבות ואמרתי לעצמי שוב ושוב שעם הרפואה המתקדמת היום אני אצליח להתגבר על זה, הייתי אופטימית. 'אני לא הולכת למות' הבטחתי לבעלי.

 
 
 
 
 
View this post on Instagram
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

A post shared by 🌺 𝓜𝓸𝓻𝓲𝓪 𝓐𝓱𝓪𝓻𝓸𝓷𝓸𝓿 🌺 (@moria.aharonov)

כל החיים שלי הייתי אישה חזקה ושאפתנית. בגיל 17 עליתי לארץ לבדי, במשך שנה שלמה ואינטנסיבית למדתי עברית והתכוננתי למבחני הפסיכומטרי. בגיל 24 כבר עבדתי בבנק, ניהלתי אנשים שמבוגרים ממני ב־20 שנה ואף יותר, וגידלתי לבדי את בתי הקטנה אחרי שהתגרשתי. מאז התחתנתי שוב, ובעלי הנוכחי, שהוא הגב והכתף שלי, תמך בהחלטתי לעזוב את הבנק לאחר עשר שנים של קריירה ולהגשים את החלום שלי לדגמן (כן, גם בגיל 35 זה אפשרי) וללמוד תואר שני.

את השנה הראשונה של התואר סיימתי בהצטיינות, אך בין השנה הראשונה לשנייה הבחין בעלי בגוש בשד. את המחלה אבחנו אצלי בשלב השני, לפני שהיא הספיקה להתפשט, ובזכות הגילוי המוקדם נחסכו לי טיפולים קשים ולא נזקקתי לכימותרפיה. התחלתי בטיפול הורמונלי בכדורים, ובהמשך מחכה לי ניתוח להוצאת הגוש והקרנות. בינתיים אני מתמודדת עם תופעות הלוואי של הטיפול ההורמונלי. כלפי חוץ אני נראית כרגיל, אבל בתוכי אני מתמודדת עם גלי חום ועייפות קיצונית, כאשר הגוף כולו מגויס להילחם במחלה.

הקורונה בשילוב המחלה גרמה לי לפנות לעזרה, רציתי טיפול רגשי או פסיכולוגי אך התקשיתי למצוא כזה שנכון לי. אחרי חיפושים רבים מישהו המליץ לי לפנות לעמותת "אחת מתשע". זה היה אחד דברים החכמים שעשיתי, העמותה הייתה שם בשבילי והכווינה אותי לקבל טיפול נפשי ורגשי ואני ממשיכה בו באופן קבוע. התמיכה הזאת גם עודדה אותי לחזק אחרות.

 
 
 
 
 
View this post on Instagram
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

A post shared by 🌺 𝓜𝓸𝓻𝓲𝓪 𝓐𝓱𝓪𝓻𝓸𝓷𝓸𝓿 🌺 (@moria.aharonov)

לפני כמה חודשים החלטתי לפתוח עמוד אינסטגרם ולשתף שם את הסיפור שלי ואת המסע שלי לניצחון. באחד הפוסטים הראשונים סיפרתי על השם שנתנה הבת שלי לסרטן, שם חמוד ונעים שעזר לה להתמודד עם הפחד - 'מחלת הפרפר'. הפוסט תפס הרבה מאוד גולשים והתחלתי לקבל תגובות מרגשות מנשים אחרות 'לי יש פרפר רחם' כתבה לי אחת מהמגיבות. עם כל פוסט אני משתפת בתמונות שלי שבהן אני לא מתביישת לחשוף את הגוף שלי, כדי לעודד מודעות ולהראות שניתן ליהנות מהחיים גם בצל המחלה, בתקווה שכמה שיותר נשים ילכו להיבדק בזכות השיתופים שלי. בתוך ארבעה חודשים הגעתי למעל 20 אלף עוקבים, וכדי להגיע לכמה שיותר עוקבים אני כותבת בשלוש שפות: עברית, רוסית ואנגלית. בפוסטים שלי אני פונה לנשים, שרבות מקדישות את עצמן לבעל ולמשפחה ודוחקות עצמן לסוף סדר העדיפויות, ומפצירה בהן לשים את עצמן ואת הבריאות שלהן במקום הראשון. אני פונה גם לגברים שייקחו אחריות ושידחפו את הנשים להיבדק, כמו שבעלי דחף אותי.

היום אני מאחלת לעצמי בעיקר בריאות ומקווה שאמשיך את מה שהתחלתי בעזרת האינסטגרם על מנת להצליח ולו במעט לשנות את הסטיגמה על מחלת הסרטן, שרבים מפחדים בכלל לקרוא לה בשמה, ולהראות שסרטן הוא לא בהכרח קרחת ומוות, ויש חשיבות מכרעת לגילוי המוקדם. מזמינה את כולכם לעקוב אחרי באינסטגרם ולהיות שותפים לאהבתי לחיים ולמסע הניצחון שלי.

**מוריה אהרונוב, בת 37 מרמת גן, ממליצה לנשים המתמודדות עם סרטן השד לפנות לעמותת "אחת מתשע" ולמצוא אוזן קשבת, סיוע במיצוי זכויות ותמיכה נפשית ורגשית.