באמת שלא שמתי לב, אבל אני כבר חודש וחצי בתוך אתגר אורח החיים הבריא שלקחתי על עצמי. אתם קולטים?! חודש וחצי! אני גאה בעצמי – חודש שאני מצליחה לשנות את התפריט שלי, שזה אומר להמשיך לאכול את מה שאני אוהבת, אבל עם טריקים שהופכים אותי לבריא יותר. כלומר, אני אוכלת כל מה שבא לי, רק במינון. הכנסתי לחיי יותר ירקות ופירות, מוצרי חלב וגבינות ובגדול מה אומר לכם? החיים דבש (בסדר רן, סילאן....). אז למה בתוך כל השמחה הזו יושב לו פיל ענק בחדר ומזעיף פנים?! הפיל הזה נקרא ספורט. ונראה שאני צריכה להתמודד איתו, אחת ולתמיד.

 

תרגילי חימום

ידעתי שזה יגיע, אני לא יכולה להעמיד פנים שלא. היה ברור שאי אפשר לדבר על אימוץ אורח חיים בריא בלי לחבר לכך כושר גופני (שונאת שונאת שונאת). אז אם בחודש הראשון התכופפתי בסקווט כדי לקחת שוקולד מהמקרר, רן, שדיאטן שמלווה אותי בתהליך, העלים עין ולא אמר מילה על ספורט. אבל השבוע, אחרי הרבה תפילות שהוא בטח שכח מזה, הוא בחר לשים את זה על השולחן, או יותר נכון על ההליכון, בשיחה הקבועה שלנו.

לומר לי שאם אתחיל לעשות כושר בסופו של דבר אתמכר לזה, בעיני נשמע כמו לשכנע מישהו לגרד את הפנים עם ספרד כי זה נעים. לא יודעת, אני לא קונה את זה.

השיחה עם רן התחילה לא טוב – הוא הסביר שאני צריכה לעשות 120 דקות של פעילות גופנית במהלך השבוע, ופעילות גופנית אומרת - סדרות של תרגילים שידרשו ממני מאמץ גופני שעלול לייצר אגלי זיעה!

"עלול?" רן תהה לפני, "אם לא הזעת זה לא נחשב שעשית ספורט". ברגע שהוא גם התחיל לדבר על חדר כושר הוא כמעט איבד אותי. או את האוזן. או שניהם. אני לא יכולה לסבול חדרי כושר, האווירה שם עם הניאון, הטייצים הצמודים והחטובות שמסתובבות כאילו הן על מסלול דוגמנות - לא בא לי טוב כל העסק הזה. אבל רן כמו רן, הצליח מבעד לניאון שנצרב בעיניי להציג לי תמונה שאני יכולה לחיות איתה.

 

 

זה לא עונש  

"את לא רוצה חדר כושר? לא צריך". היה מרגיע לשמוע ממנו את המילים האלו. אבל אז הוא המשיך. "הכי חשוב שתעשי 120 דקות שבועיות, ותחלקי אותן איך שאת רוצה: 20 דקות כל יום ובסופ"ש יותר, או 10 דקות מספר פעמים ביום. מה שבא לך ואיפה שבא לך". בוא רן, אתה לא מוכר לי את זה עדיין. מנסים לספר לנו שספורט זה עניין ממכר, אבל אני לא רואה איך מאמץ ייזום בלי תוצאה ישירה יגרום לי להנאה. ואז הוא הציע למצוא פעילות גופנית שאני נהנית ממנה ושלא תרגישי לי כמו עונש. כפרה על רן הזה!

מיד נרגעתי, אני יכולה לחסוך לעצמי את המבטים המתנשאים בחדר כושר ולהתאמן בכיף שלי בבית שלי, 120 הדקות המפחידות יכולות להתמלא בקלות על ידי דברים שאני אוהבת ונהנית מהם. כלומר, אם יש כאלו.

ניסיתי לחשוב על פעילות שדורשת ממני התמדה, כוח רצון וסיבולת, וכל מה שעלה לי זה מרתון צפייה ב-VOD שמשלב אינטרווליים תכופים למקרר כדי לבדוק אם משהו השתנה בפנים. חוצמזה, אני אוהבת נורא לשחות ואני שחיינית נפלאה וגם די מחבבת סאפ. רן נדלק. זה אחלה ספורט! אבל אני לא גרה קרוב לים ואין לי תוכנית לעבוד דירה בקרוב, אז נראה שסאפ זה משהו שיהיה לי קשה להתחייב אליו. שחייה לעומת זאת בהחלט יכול לעבוד. רן מנסה להבין אם יש משהו נוסף, תוך כדי שאנחנו שומעים רעש מוזר מכיוון החצר. אני מרגיעה את רן, אלו רק הילדים קופצים על הטרמפולינה. זה משהו שאנחנו תמיד עושים ביחד.

 

 

אני חושבת שהעיניים של רן נצצו באותו רגע. אולי הייתה שם גם דמעה. זה ספורט מעולה! ראיתי שהוא גאה בי. איך אפשר שלא? כבר נפתחתי וגיליתי בסוד שאני וניב רוקדות כשהבית רק שלנו. מדי פעם אנחנו נוהגות לכבוש את רחבת הסלון כשהיוטיוב ברקע. אז מסתבר שגם זה אחלה ספורט.

אז מה תכנית האימונים שלי כוללת?

  1. שחייה – מקובל עליי
  2. קפיצה על טרמפולינה- מאוד מקובל עליי
  3. ריקודים עם ניב - הכי הכי מקובל עליי

רן גם הציע "שאגנוב" פעילות גופנית במהלך היום: אחנה את האוטו רחוק ואלך יותר ברגל (אני גרה בסוף העולם בין היתר כדי לחנות על המדרכה ולא לקבל דוחות!) או שאבחר בטיפוס במדרגות במקום עלייה במעלית (אני גרה בבית פרטי כדי לא לעלות מדרגות!). הסברתי לרן בעדינות שזה קצת מוגזם אבל אנסה "לגנוב" משחקי תופסת עם הילדים. הוא הסכים.

לא להאמין, אבל כל הכיף הזה הפך בשבוע האחרון לפעילות הספורטיבית שלי. אני פותחת את הבוקר בשחייה ולפעמים בריקוד עם ניב, אחר הצהריים אנחנו קופצים איזו רבע שעה בטרמפולינה. הילדים ממשיכים קצת אחרי, אבל מה אכפת לי? אני סופרת את הדקות וכשמגיעה ל-120 אני מרגישה שאני מצליחה בדבר שלא האמנתי שאי פעם אצליח ליישם –אני עושה ספורט!

 

 

הארוחה שאחרי

אחד הדברים המהנים יותר בפעילות גופנית הוא החלק של אחרי. מלבד תחושת הגאווה שלי על כך שאני באמת מצליחה והשד הזה לא כ"כ נורא, חשוב להקפיד על ארוחה שכוללת חלבונים ופחמימות אחרי אימון. ובזה אתם יודעים? אני מצטיינת. אז מה זה פחמימות וחלבונים – זה יכול להיות לחם עם קוטג' - האהוב עליי כאמור, אבל גם יוגורט עם טוסט טעים בא בטוב, ואם עשיתי אימון בצהריים אני יכולה ללכת על אורז, חזה עוף ופרי לקינוח. מה רע?

עכשיו תראו, בינתיים לא השתחררו לי שום אנדרופינים ואין לי מושג על איזו התמכרות כולם מדברים, אני עושה ספורט כי צריך. אבל הבונוס? אני לא סובלת, זה לא מרגיש לי כמו סרפד על הפנים, זה די נחמד ומשדרג את זמן האיכות שלי עם הילדים.

ובעניין ה"לגנוב" פעילות ספורטיביוית, השבוע בנמל תל אביב היה קשה למצוא חניה – וואלה סחבקית החנתה רחוק והלכה ברגל וגם יצא לי השבוע לשחק עם הילדים תופסת וזה אילץ אותי לנוע בזריזות של נינג'ה ברחבי הבית. אז אפילו הצלחתי "לגנוב" ספורט. אבל אל תגלו לרן, שלא יעוף על עצמו.