זה היה סוף שבוע של שמחה גדולה ועצב אדיר. הספורטאיות הישראליות לינוי אשרם ולונה צ'מטאי - סלפטר העניקו לנו שני סיפורים של השראה, כוח רצון בלתי נגמר ובעיקר שיעור בהקשבה לגוף שלנו. אל תטעו, ההצלחה של אשרם וההפסד של צ'מטאי סלפטר אינם של 'כולנו'. זו הצלחה אישית פנומלית של מי שהיא היום באופן רשמי הכי טובה בעולם, וההפסד של מי שהייתה רק כפסע מלהיות אחת משלוש או חמש הטובות בעולם אבל כן כולנו זכינו להיחשף לסיפור שלהן, לחוזקות והחולשות שלהן, וליכולת מנטלית אדירה להקשיב בעיקר לעצמן ולמאמנים הצמודים הנאמנים שלהן (איילת זוסמן של אשרם, דן סלפטר, המאמן ובן הזוג של צ'מטאי).

לעמוד האינסטגרם של און לייף כבר הצטרפתם? לחצו כאן

לינוי ולונה, שזה אך מקרי אבל נחמד לציין, נושאות כמעט את אותו השם, ובעיקר מציגות כל אחת בדרכה סיפור דומה של נחישות למרות קשיים לא מבוטלים. אף אחת מהן לא קורצה מהשטנאץ' שיכול אולי להסביר הצלחה בספורט. שתיהן לא גדלו בבתים ספורטיבים תחרותיים או שהיה בהם את הממון להשקיע את הכסף באימונים של הילדה.

אשרם, בת 22, מראשון לציון, בת בכורה לחדוה עוזרת גננת ולאורן שמשרת בצבא קבע, החלה להתעמל בהתעמלות אומנותית בגיל 7 ולהופיע בתחרות בינלאומיות כשהייתה בת 12. רק לשם השוואה התאומות אברינה הרוסיות, המתחרות העיקריות שלה בגמר וכל השנים האחרונות, החלו להתאמן כבר בגיל 4. מגיל צעיר היא נסעה באוטובוסים על הקו לוינגייט להתאמן עם מאמנות שלא כולן ממש האמינו שדווקא היא זו שתצליח. מרבית חברותיה להתעמלות המקצוענית בישראל הגיעו ממוצא רוסי, חלקו את החינוך למצוינות ומשמעת ברזל, ואפילו הבינו את המאמנות גם כשאלו עברו לדבר רוסית. "אני ממוצא יווני ותימני. רציתי להוכיח לכולם שלמרות שאני יוצאת דופן בענף, אוכל להגיע רחוק - ואני שמחה שהוכחתי", אמרה אשרם לynet לפני שנתיים. היא התעקשה להאמין בעצמה. בהמשך הייתה זו המאמנת זוסמן שהלכה איתה צעד צעד עד שהחלו לקטוף את פירות ההצלחה ב2017 כשאשרם זכתה במדליית ארד ראשונה באליפות העולם. מאז היא זכתה ב-47 מדליות בינלאומיות, מתוכן 11 באליפויות עולם, אינספור מדליות זהב, כסף וארד אבל אמש היא זכתה בזו החשובה מכולן והפכה לאלופה האולימפית הראשונה של ישראל.   

לינוי אשרם והמדליה. צילום עמית שיסל הוועד האולימפי לישראל

צ'מטאי - סלפטר, בת 32, היא סיפור יוצא דופן עוד יותר בעולם הספורט הישראלי, בעצם בעולם כולו. היא נולדה בקפקנייאר שבמערב קניה, למשפחה משבט פוקוטס. בילדותה הצטיינה בכדורגל אבל בשל התנגדות אביה זה לא הפך, לפחות בגיל צעיר, לדרך חיים. היא הגיעה לישראל בשנת 2008 לעבוד כאם בית בביתו של הקונסול הקנייתי, ומאמן שראה אותה רצה בפארק הרצליה הפנה אותה למועדון הספורט הראשון בחייה. כך, רק בגיל 20, היא הגיעה להתאמן לראשונה עם מאמנים מקצועיים והשאר היסטוריה. היום היא שיאנית ישראל בריצות ל-2000 מטר, 3000 מטר, 5 ק"מ (כביש), 10,000 מטר, 10 ק"מ (כביש), 15 ק"מ, 20 ק"מ, חצי מרתון ומרתון. בריצת העשרת אלפים היא גם שיאנית אירופה עם תוצאה השנייה בכל הזמנים (30:05 דקות), וכן, היא החמיצה הזדמנות לעשות היסטוריה נוספת ולהגיע למקומות הראשונים באולימפיאדה.  

לונה צ'מטאי סלפטר מנצחת את מרתון פארג צ'כיה ב2019. יחד עם המאמן ובן הזוג דן סלפטר. לשניים בן משותף רוי. צילום shutterstock

שתיהן עשו את זה כי האמינו בעצמן ומצאו את אלו שהאמינו בהן. ושתיהן לימדו אותנו שיעור חשוב בהקשבה לגוף שלנו ובבחירה להקשיב לו. אשרם, שהתגברה על הלחץ המטורף שהיה עליה ואף ירדה במשקל בגללו וגם על תרגיל ראשון לא מוצלח בחישוק במוקדמות שיכל להפיל אותה לגמרי, מצאה בעצמה את הכוחות המנטליים לחזור ולהצטיין ולהאמין שהיא לגמרי יכולה לעשות את זה כל הדרך אל הפודיום. "אמא, היא הכי נמוכה משלושתן," אמרה לי הבת שלי כשהתבוננה ברגע המיוחד הזה שבו המתעמלות חלקו את הפודיום המוגבה. "נכון, אבל היא יותר חזקה," אמרתי לה והיא השלימה "בלב. היא יותר חזקה בלב כי היא האמינה שהיא תזכה."

ואילו צ'מטאי – סלפטר, שאגב חולקת את אותו הגובה בדיוק עם אשרם (1.65 מטר לחובבי וחובבות הטריוויה שבינינו), רצה 38.2 קילומטרים בחום בלתי נסבל ובמה שסיפרה אחר כך עם כאבי מחזור בלתי נסבלים ואז עצרה, 4 קילומטר לפני מה שיכל להיות סנסציית חייה. היא חזרה לרוץ אחר כך וסיימה במקום ה-66 אבל את השיא כבר החמיצה. בפוסט חשוף ושובר לב כתבה על מה שארע: "המחזור השפיע עלי מאוד ולא נתן לי הפסקה, סבלתי מאוד עד שלא יכולתי לרוץ יותר, אבל בכל מקרה החלטתי לסיים את המסלול. לכל אורך היום הרגשתי עייפה וחלשה. אני חושבת שצריך להתחיל לדבר על מה שקורה לספורטאיות ולשבור את הטאבו סביב הדיבור על המחזור החודשי. צריך להתחיל לדבר על זה".

אולימפיאדת טוקיו היא ללא ספק אולימפיאדה של נשים שמדברות על זה. שלא מפחדות להציג את הספורט על כל גווניו ולא רק את רגעי התהילה. לנו יש את שתי האלופות האלה, לונה ולינוי, לפניהן קיבלנו את סימון ביילס שחשפה את הקשיים המנטליים שגרמו לה לא להתחרות ולהחמיץ את אולימפיאדת חייה, ואת אליסון פליקס, האצנית האמריקאית המרגשת שרגע לפני גיל 36, כשהיא כבר אמא לילדה, באולימפיאדה החמישית שלה, זכתה בשתי מדליות, 11 בסך הכל והפכה לאצנית הטובה בכל הזמנים שהוכיחה שהבגרות והניסיון הם לא מכשול בפני אף אחת. אולימפיאדות הם אירועים מכוננים, שמשנים תפיסות עולם, שמציבים בפנינו סיפורי השראה גם בהצלחה, וכן, גם בכישלון.

לעמוד האינסטגרם של און לייף כבר הצטרפתם? לחצו כאן