חולת הסכרת שייסדה את הקבוצה החרדית הראשונה ב'מאמאנט': "לא מוותרת על אף שבוע של האימון הזה"
שנדי סדובסקי תמיד ידעה מה צריך לעשות כדי לשמור על אורח חיים בריא, אבל רק כשחלתה בסכרת היא הבינה שהיא חייבת לפעול. זה הוביל אותה להקים את הקבוצה החרדית הראשונה בליגת 'מאמאנט': "אני רוצה שכל אמא תיתן לעצמה את המתנה הזו, ויש אותה גם בכשרות מהדרין עם מטפחת, חצאית, אולם סגור ומרחב נשי"

זה לא שלא ידעתי שצריך לעשות ספורט וכושר, לאכל נכון, להוריד סוכרים ופחממות, ללכת או לרוץ , לעשות פעילות אירובית, לעבוד על שרירים. אמא צריכה לשמור על הבריאות שלה וצריך וצריך וצריך, אבל לא ממש עשיתי את זה. למי יש כח לצאת להליכה אחרי יום עבודה במשרד ומשמרת שניה עם הילדים בבית? 8 בערב אני על הספה עם הטלפון והנשנושים וזהו .אבל אז ביום בהיר אחד דפקה לי הסכרת בדלת ואמרה לי 'היי באתי, ואם את רוצה להעיף אותי אז קדימה קומי תתחילי לשנות הרגלים, והיי גברת תתחילי להזיז את עצמך'.
האמת שמאד נבהלתי. אני לא סובלת את האורחת הזו, היא רוצחת שקטה ואכזרית. אבל היא לוקחת את הזמן מתיישבת בשקט בסלון, לא מרגישים אותה עד שהיא מתחילה להסב נזקים ואז כבר מאוחר, ואי אפשר לגרש אותה. היא בת בית הרסנית ורעה. מההתחלה הבנתי מה משמעות הסכרת. בן משפחה שלי מושתל כליה בגללה ולדוד אחר היא לקחה את הרגל. אבל אני לא רציתי לתת לה כלום, שתלך וזהו.
דבר ראשון - התחלתי עם התזונה. עשיתי סיבוב של 180 מעלות, וויתרתי על פחמימות וסוכרים כמעט לגמרי. זו הייתה מלחמה קשה עם נפילות ועליות אבל היום אחרי 3 שנים אני מרגישה שדי ניצחתי בה. מה שהיה קרב כמעט אבוד זה הספורט או הפעילות הגופנית. הליכות זה נחמד כשיש זמן וסבלנות וזה, כמו שאפשר להבין, לא קורה הרבה. אני לא אוהבת לרוץ, אני לא אוהבת פילאטיס, בטח לא מכשירים, לא אוהבת אירובי ובריכה מגעילה אותי - לכי תדעי מה יש במים? בקיצור, נשארתי על הספה ואכלתי שקדים ואגוזים.
עד שפגשתי את עפרה. ישבנו בסמינר של קולאב 05 מטעם הפדרציה היהודית של ניו יורק ושמעתי בפעם הראשונה על מאמאנט- על הפעילות, השיטה, והערכים שמאחורי השם הפשוט הזה. היא סיפרה שיש קבוצות של אסירות, וקבוצות במקלטים לנשים נפגעות אלימות, וקבוצות ערביות, וקבוצות בחו"ל, ואני רציתי גם קבוצה. שאלתי את עופרה אם יש קבוצה חרדית היא ענתה שעדיין לא. מאמאנט פועלת בתוך בתי הספר. התקשיתי לראות את זה עובד כך בקהילה החרדית אבל אמרתי 'בסדר נמצא את הדרך', תהיה קבוצה חרדית במאמאנט, ואפילו יותר מאחת. זה לקח זמן, והדודה קורונה גם ניסתה להפריע, אבל לפני שנה פתחנו בהתרגשות גדולה בירושלים את 'מאמאנט – הליגה החרדית של מאמאנט'. נכון, זה עובד קצת אחרת. זה לא קבוצות בית ספריות, אבל יש לנו קבוצות בירושלים, בית שמש, ומודיעין, ועוד קבוצות בצריח.
אני מצאתי את הדרך שלי לפעילות גופנית, ואפילו אחת קשוחה, שכוללת פעילות אירובית, ריצה, כפיפות בטן, ועבודה על שרירי הידיים והחזה, אבל זה כיף! יש תחרות, וקבוצות, וניקוד, יש צעקות, וקפיצות, וויכוחים על הנקודות. יש אדרנלין, ודופומין, וטיפות קטנות של זיעה וזה מה שלוקח את "פעילות גופנית" והופך אותה לקסם שעה וחצי בשבוע שהיא מקור לאנרגיה. זה גם קפיצה קטנה לילדות, ולא צריך יכולות פונמנליות בשביל להיות מעולה בהגנה, ולא להיות מטר תשעים בשביל להיות מתקיפה טובה, כל אחת יכולה, גם אני והמטר וחצי שלי שחקניות לא רעות.
היום אני מוצאת את עצמי לא מוותרת על אף שבוע של האימון הזה, על החברות שנוצרה, על הקפה שאחרי, וזה כבר הרבה מעבר ל'רק אימון'. לפעמים לא בא לי, אבל אני יודעת שהקבוצה תלויה בי והערבות ההדדית עוזרת לי לקום לנעול את נעלי הספורט ולצאת למגרש. אני זוכרת שבתחילת השנה כששובצנו ביום ראשון זה היה נראה לי כמעט בלתי אפשרי. ראשון? לקום ולצאת להתאמן? לשחק? אך כשהתחלנו ראיתי שזה מדליק לי את השבוע ונותן לי בוסט של אנרגיה וכח. אני רוצה שכל אמא תיתן לעצמה את המתנה הזו, ויש אותה גם בכשרות מהדרין עם מטפחת, חצאית, אולם סגור ומרחב נשי, ואפילו אפשר לפעמים להביא את הילדים לעידוד. אז קדימה למגרש!