לקראת המשחקים הפראלימפיים: אחד על אחת עם טליה אילת ונועם גרשוני

בגיל 18 טליה אילת הייתה ספורטאית ורקדנית, שחיה את הנעורים, הבגרויות ואת כל מה שהגיל הזה מביא עימו. בוקר אחד היא התעוררה עם כאבים עזים, שהלכו והתעצמו, עד שאיבדה את התחושה ברגל שמאל שלה. לאחר ימים ארוכים של בדיקות הגיעה האבחנה: כלי דם שהתפוצץ בחוט השדרה ופגע בעצבים ולמעשה היא עברה שבץ ספנילי, שזה למעשה נמק של חוט השדרה. היא עברה ניתוח חירום בעקבות הדימום, והייתה בטוחה שלאחר שיקום של חודש- חודשיים היא תחזור לחייה, לספורט ולריקוד. אך לצערה היא איבדה את היכולת ללכת.

"רק אחרי חודש וחצי הבנתי שאני נשארת נכה" היא אומרת. "לא אמרו לי את כל האמת בפנים. לא זרקו עלי את האמת, אלא גרמו לי להבין את זה בעצמי. מאוד שמרו עלי, בעיקר ההורים שלי, ואני ממש שמחה שהם פעלו ככה. הם הכי עוטפים בעולם. לפני כן לא נכנסתי לדיכאון בחיים, ולא היה לי שום דבר קיצוני במצבי הרוח שלי, כי הם הגנו עלי ופתאום להבין ביום אחד... אז זה היה בטפטופים" היא משחזרת. "רק אחרי חודש וחצי הבנתי שאני נכה בכיסא גלגלים, ושאני אסיים את השיקום ועדיין לא אתחיל ללכת. היה לי מאוד קשה ובכיתי נורא".

לאחר חצי שנה בה עברה שיקום ואשפוזים, טליה יצאה מבית החולים. "זה היה הלם כשיצאתי מהשיקום בכיסא גלגלים, לא הרגשתי שייכת לזה בכלל. מה לי ולנכות? אני בנאדם בריא ופעיל" היא מצהירה על עצמה. " הייתי כל כך בהכחשה שבשבוע שנפצעתי. היינו אמורים ללכת למסיבה והייתי בטוחה שאני הולכת לשם. חייתי באילוז'. הייתי כמו כל בת 18. עניין אותי חברים ומסיבות" היא אומרת, "אבל לא נכנסתי לדיכאון. אני מאוד בריאה נפשית וזה המזל שלי. ההורים שלי עשו את הכל בצורה הכי מדויקת שיש".

 

 

 

 

 

View this post on Instagram

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

A post shared by Talia Eilat (@talia.eilat)

כשטליה מספרת על התקופה הזאת היא מדגישה את התמיכה הרבה שקיבלה מהסביבה. "כולם ממש עטפו אותי, אפילו חברות לא כל כך טובות ממש תמכו בי. זה לא פשוט להיות בגיל 17-18 ולנסוע לתל השומר כמעט כל יום, והן היו באות, והיו הכי חמודות בעולם. הטובות ביותר היו שם. הדבר שהכי עזר היה שיש לי משפחה  ושכולם היו שם בשבילי. יש לי אח תאום ואח קטן שלקחו והחזירו אותי לשיקום וזה ממש ריגש אותי. ההורים והאחים שלי היו חומת המגן שלי ולא נתנו לי ליפול. צריך שמישהו יאמין בך וזה הייתה המשפחה שלי" היא אומרת בנחרצות.

התמיכה של המשפחה שלה לא עצרה בליווי לטיפולים. לאחר שהשיקום בתל השומר לא הצליח לטפל בשיתוק באזור האגן שלה, אמא שלה חקרה את הנושא ולמעשה הקימה מרכז פיזיותרפיה במיוחד בשביל לטפל בה. "עשיתי שיקום בתל השומר, אבל לא הצליחו לטפל בשיתוק באזור האגן. מאפשרים שם רק 45 דקות של פיזיותרפיה בלבד, וזה לא הספיק. הרגשתי שיש לי פוטנציאל, והם עשו את הכי טוב שהם יכולים, אבל זה לא הספיק. אמרתי להורים שלי שאני רוצה יותר. הפעלתי לחץ והבנתי שבארץ השיקום לא מספיק נוירולוגי לאנשים בכיסא גלגלים" היא משחזרת.

"התחלנו במשא חיפוש של פיזיותרפיה בחו"ל. מצאנו מקום באיטליה שנקרא סנטר ג'יונסטי. המקום הזה גרם לי להתאמן 7 חודשים במצטבר וזה עולם אחר לגמרי. שם התייחסו אלי בתור ספורטאית, ושם התחלתי לעמוד על שתי הרגליים שלי. כיום אני יכולה ללכת באופן חלקי עם קביים" היא מספרת. "ואז אמא הביאה את השיקום החדשני שלי לארץ ויצרה מכון של פיזיותרפיה. את המכשירים, את ההכשרה ואת תוכנית האימונים, ממש הכל. היום יש מרכז שיקום שאמא שלי הקימה. זה נראה לי לא הגיוני שכל הטכנולוגיה, וכל הצבא, והפצועים של המלחמה, ואין מרכז שיקום לפציעות נוירולוגיות כמו שצריך כי עד שקם המקום הזה, לא היה" היא אומרת.

 

 

 

 

 

View this post on Instagram

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

A post shared by Talia Eilat (@talia.eilat)

לחתירת קיאק טליה הגיעה ממש במקרה. "חיפשתי פיזיותרפיסט והתאהבתי בקיאק במבט ראשון" היא נזכרת. "זה מקום יפיפה, וכשעליתי על המים הבנתי שזה הייעוד שלי, זאת הולכת להיות פריצת הגבולות שלי, ושאני חוזרת לרקוד על המים. עכשיו אני הולכת לרקוד על המים, והספורט חזר אלי" היא אומרת עם ניצוץ בעיניים. "כשהתחלתי לחתור זה היה קשה. התחלתי לבכות, כי לא היה לי את זה 3 שנים. לא חשבתי שארגיש שוב את ההרגשה של הריקוד, של האדרנלין והזיעה. בכיתי מהתרגשות. זה היה מבחינתי הבלתי אפשרי".

"הקיאקים זה האהבה שלי" אומרת טליה בחיוך רחב. "זו אהבה, וזה גם סופר קשה כי זה מקצוע לכל דבר. זה מאוד אתגרי וההתקדמות פחות גדולה ולפעמים את תקועה במקום, אבל הקיאק זה פריצת הגבולות שהייתי צריכה לעצמי" היא אומרת.

במסגרת פרויקט המנטורינג המיוחד פגשה טליה את נועם גרשוני במרכז דניאל לחתירה, והחיבור ביניהם היה מידי. נועם היה טייס קרב, ונפצע בהתרסקות מסוק אפאצ'י בה נהרג חבר הצוות שלו רן כוכבא ז"ל. "יום אחד אני מתעורר בבית חולים בלי שום זיכרון, לא מצליח להזיז את הידיים והרגליים ולא מצליח לדבר" הוא נזכר. "סיפרו לי אחר כך שקיבעו לי את הלסת כדי שאוכל לנשום ולא יכולתי אפילו לשאול מה קרה לי. המשפחה והחברים סיפרו לי אחרי כמה ימים שהייתי מעורב בהתרסקות מסוקים. הם גם סיפרו לי שבזמן שהייתי מחוסר הכרה הייתה עוד התרסקות של אפאצ'י וחבר טוב שלי, תום פרקש ז"ל, גם נהרג. הימים הראשונים בבית החולים רמב"ם בחיפה היו מאוד מעורפלים, אבל הרגע הזה הוא הרגע שאני בחיים לא אשכח. אני חושב שאחד הדברים היפים שיש במדינה שלנו הוא שאנחנו תמיד זוכרים את מי שלא איתנו" אומר נועם.

צילום: בני דויטש

נועם ספג פציעות רבות. הוא שבר את האגן, מספר צלעות, את מרפק שמאל, כתף שמאל וזרת שמאל. " באופן כללי יש לי 375 אחוזי נכות, אני לא יודע איך זה הגיוני" הוא אומר בגיחוך. בבית החולים לא ידעו לומר לו מה יהיה על עתידו. "הייתי בטוח שאני עם גבס, ואני אחזור לטוס, ולחיים שלי. לוקח זמן עד שהמוח מעכל ומבין מה קורה איתך. בבית חולים אתה חי בתחושת חוסר ודאות תמידית" הוא מספר.

 

 

 

 

 

View this post on Instagram

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

A post shared by Noam Gershony (@ngershony)

לאחר אשפוז ממושך במחלקת טיפול נמרץ, עבר נועם לאשפוז בתל השומר, שארך חצי שנה, בעקבותיו הגיע נועם למשקל של 46 קילו. "חצי שנה בבית חולים זה כמו 10 שנים, והזמן לא זז שם. יש ימים ולילות שנמאס לך לשכב במיטה הזאת ולסבול, וכמובן השאלה הכי גדולה - מתי אני מקבל את החיים שלי בחזרה?" הוא משחזר. "הייתי במקום מאוד נמוך. זה בסדר להיות למטה ולא לתפקד, בטח במצב כל כך קשה, אבל בשלב מסוים אתה צריך לקבל החלטה איזה חיים אתה רוצה. ואני קיבלתי החלטה בבית חולים שאני רוצה לחיות".

"יש לי רגל משותקת, אז לקח לי שנתיים וחצי לקום מכיסא הגלגלים. היום אני הולך עם קביים, ועם סד לרגל, ואני יכול ללכת מאוד מעט. מי שעבר פגיעה קשה בגוף או בנפש, יודע הכאב הוא משהו שנמצא שם ברקע ותוקף, וזה קשה ללמוד לחיות עם זה" הוא מספר, ומוסיף "אני לא אשקר ואגיד שזה קל יותר, אבל יש לנו השפעה בעיקר על האנרגיה שלנו בחיים, ואיפה היא מושקעת. בחרתי להשקיע ב-כאן ועכשיו, ולשאול מה אני יכול לעשות היום כדי לשפר את המצב שלי. בשלב מסוים אתה מבין שאתה תצא מבית החולים בן אדם אחר. אתה לא חוזר לטוס ולא חוזר ללכת. איבדתי את היכולת ללכת". הוא אומר בכנות.

 

 

 

 

 

View this post on Instagram

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

A post shared by Aline Guy (@lifeby_aline)

"כשאתה יוצא מבית חולים עם מגבלות, אתה צריך להתמודד עם דברים שאתה לא מוכן להם" נועם נזכר. "כשיצאתי מבית החולים אמרתי לעצמי שאף אחד לא יגיד לי אם אני יכול או לא יכול לעשות משהו". וכך היה: נועם הפך לשחקן טניס נכים מקצועי, ייצג את ישראל בתחרויות רבות, וקטף תארים רבים, ביניהם מדליית כסף אליפות העולם ב-2018 ומדליית זהב ביחידים ומדלית ארד בזוגות במשחקים הפאראלימפיים בלונדון 2012.

"אני פועל אחרת. כדי להגיע לאן שהגעתי, נתתי לעצמי תחושה שזה דווקא כן אפשרי" אומר נועם. "לא הרגשתי באף שלב שזה לא אפשרי. בתחושה שלי זה תמיד היה 'מישהו כבר עשה את זה, למה שאני לא אעשה את זה?'. אנשים חוו משברים, וטראומות, והצליחו לעשות עם זה משהו טוב, ואני גם רוצה" הוא מצהיר. נועם החל לשחק טניס כיסאות גלגלים, ולדבריו המאמן שלו היה מאוד משמעותי בדרך שלו. "אתה צריך רק אדם אחד שיאמין בך, אצלי זה היה המאמן שלי" הוא מספר. "הוא שלח אותי לעוד סבב של תחרויות, ועוד סבב, ועוד סבב, ואחרי כמה שנים הגענו לאוסטרליה- שם בפעם הראשונה זכיתי ועשיתי את הקריטריון" הוא נזכר.  

צילום בני דויטש

והסבבים אכן השתלמו. נועם העפיל למשחקים הפאראלימפיים בלונדון 2012. "באולימפיאדה אתה מגיע לכפר עם האנשים הכי טובים בעולם, מייצג את המדינה שלנו בתחרות בכל העולם, ולא כתוב נועם אלא ישראל ורואים את הדגל. זה משהו מיוחד" הוא מספר. שם הוא זכה בתואר הנחשב מכל- מדלית זהב. "ההרגשה הייתה 'איך הגעתי לסיטואציה הזאת?'. לוקח זמן עד שאתה מעכל דברים, כי זה באמת טירוף להגיע למעמד של מדליה אולימפית. אלו לא היו מחשבות או רצונות שהיו לי בזמן השיקום" הוא אומר.

"נראה לי שההבנה שיש לי מדליה אולימפית החלה רק כמה ימים אחרי" הוא נזכר. "כל החברים והמשפחה היו שם, ואחרי הטקס באתי לפגוש את המשפחה וראיתי שני חברים והם באו אלינו והתחילו לצחוק. פשוט ישבנו שם וצחקנו. המחשבה הראשונה שהייתה בראש היא "איך הגעת לפה". זה היה הרגע הראשון שאשכרה התחלתי להבין מה עברתי. אשכרה הגעתי למדליית זהב באולימפיאדה. הם צחקו עלי כי הם היו ברגעים הכי קשים, וזה היה חצי צחוק של הקלה והנאה" הוא אומר.

 

 

 

 

 

View this post on Instagram

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

A post shared by Noam Gershony (@ngershony)

מאז זכיית המדליה, נועם השיא משואה בשנת 2018, וכיום הוא מרצה ברחבי העולם ומקפיד לפגוש פצועים ופצועות שנמצאים במצב בו היה. "אני אוהב ללכת ולפגוש אנשים שעברו משהו דומה. כשאתה הולך ופוגש מישהו פצוע שעבר משהו דומה למה שאתה עברת, פתאום האדם הזה יכול להתחבר אליך ולשאול שאלות שאולי לא נעים לשאול אנשים אחרים, אפילו טיפים לגבי השיקום מהניסיון שלי" הוא מספר, ומוסיף, "יש הרבה חבר'ה שנפצעו. הרבה לא מכירים אותי, בעיקר הצעירים.. זה שיש לי מדליה פאראלימפית זה לא הסיבה שאני הולך לדבר איתם. אני לא בא עם הכובע הזה, זה לא עיקר השיחה ופחות מעניין את מי שנמצא כרגע בשיקום ורק רוצה לחזור לתפקד בחיים כמו שצריך. אני חושב שהרבה יותר נוח להם לדבר עם מישהו שעבר תהליך שיקום".

"אני חייבת שאנשים יבינו שכל הנכים שאנחנו רואים במשחקים הפאראלימפיים חיים חיים הרבה יותר טובים והם עושים דברים יותר מטורפים מאשר אנשים בלי בעיה רפואית, וחייבים לשנות את הסטיגמה הזאת" טליה אומרת. נועם מחדד ומוסיף "אנחנו לא רגילים לראות אנשים עם מגבלות, וחלק מהאנשים רואים אדם עם מגבלה וחושבים ישר שהוא חלש".

 

 

 

 

 

View this post on Instagram

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

A post shared by Talia Eilat (@talia.eilat)

"נכון שיש נכות, ואם מחר היו אומרים לי שאני יכולה לקום על הרגליים הייתי אומרת שכן. הייתי אומרת 'תנו לי לסיים את האולימפיאדה ואז אשמח לחזור ללכת רגיל'" טליה אומרת, ומוסיפה "אבל אלו חיים מאוד טובים - יש שאיפה להוכיח לעצמך, לפרוץ גבולות". טליה מסכמת ואומרת "נראה לי שזה כי הבנו שהחיים הם לא מובנים מאליהם, החיים יכולים להיגמר. אתה יכול לקום בבוקר והכל יגמר. ואם יש משהו שמשנה חיים בצורה הזאת, אפשר לקחת את זה לדיכאון, אבל אפשר לקחת את זה לצד החיובי."

מאחלים.ות לטליה ולשאר חברי המשלחת הפאראלימפית בהצלחה! מחזיקים.ות לכם.ן אצבעות, וגאים.ות בכם.ן. בשבילנו כבר עשיתם את הבלתי אפשרי.