היא התקרבה הביתה והניחה את הקניות לרגע על המדרכה. הכל היה כבד כל כך והמחשבה שתאלץ להניף שוב את הסלים לכיוון הכתף הכבידה עליה מאד, אבל חשבה שזה עדיף על להמשיך בלי עצירה. היא דאגה מהקפואים שיפשירו וחשבה שכדאי שתזדרז אבל רק אז התפנתה להסתכל בחשבונית שנתנה לה הקופאית. היו בה שתי טעויות, המחיר של הגבינה לא התעדכן ולכן ההנחה של השלושה וחצי שקלים לא ירדה ואת ההנחה של השני בחמישים אחוז ליוגורט גם לא קיבלה. היא כעסה על עצמה שלא בדקה כשהיא עדיין בסוּפֶּרְ והחלה לחשוב מה לעשות. הסכום הכולל היה כשמונה שקלים, הסוּפֶּרְ כבר במרחק של כמעט חצי קילומטר וחם וכבד. הוא רחוק אבל זול יותר מהאחרים, לפחות ככה נאמר לה. היא יכולה לחזור או לעלות הביתה.
 
היא חשבה כמה כבר קשה לה לבדוק חשבונית מול הקופה אבל היא לא הצליחה לענות או לנסות להסביר שזה כן קשה והלחץ והאנשים והאריזה והמחשב מרצד וההנחות יורדות לא בהכרח בסדר הנכון. שוב חשה מטומטמת, גמורה, וכישלון. היא חשבה אולי כדאי לזרוק את הקבלה. הוא אמנם ישאל איפה הקבלה וכשהיא תגיד שהקבלה כנראה נפלה בדרך, הוא יטען שהיא שקרנית ובטח שכחה לקחת כי "את לא יודעת מה נעשה איתך, , הראש שלך בסיפורים, בטח לא לטובת הבית". לחזור היה כבר כבד וקשה והנזק שיגרם לקפואים יעלה יותר, אולי, היא לא הייתה בטוחה. היא יכולה אולי להוריד את הדברים בבית ורק לחזור עם החשבונית ולבקש את הזיכוי.
 
הקופאית הראשית כבר מכירה אותה והיא חושבת שהיא יודעת דברים ושהיא רכה אליה במיוחד אבל אז הוא יספיק לראות את הטעות ולכעוס עליה שלא בדקה את החשבונית במקום. אם טוב לך ללכת ולחזור ככה כמה פעמים, בטח יש סיבה שאת רוצה לטייל מחוץ לבית אולי את והקופאית דלוקות אחת על השנייה, או שעשרה שקלים מבחינתך זה לא כסף. יש כמובן את הטכניקה של להיכנס וכבר בדלת לומר, עשיתי טעות ולהתוודות על חוסר תשומת הלב.
 
היא חזרה לסופר. הקופאית ביטלה את הקניה והעבירה אותה מחדש, והיא הודתה על מזלה הטוב שהיא שילמה במזומן. הדרך הביתה הייתה קצת קצרה יותר ממוקדם, אולי השעה קצת התארכה והחום ירד. היא חישבה שלקח לה כמעט חצי שעה יותר ממה שיהיה הגיוני, היה לה הרבה שכל להחליף בסופר את הקפואים, אז הם לא יגיעו מופשרים הביתה. קצת לא היה לה נעים ממי שיקבל את הגלידה שנשארה בסוּפֶּרְ שאולי הופשרה ותקפא מחדש, גלידה שקופאת מחדש פחות טעימה אבל גם נמאס לה להרגיש אשמה וחשבה שאולי אם דחפה אותה ממש עמוק פנימה זו תהיה מהגלידות שלא מגיעות לקניה והתאריך עובר. מצד שני יש את אלה שלוקחים דברים דווקא רק מאחורה של המוצרים, לכי תביני אנשים.
 
היא נכנסה הביתה והבית היה ריק. היא הניחה את הקבלה על השולחן במטבח והתפנתה להכניס את הקפואים למקפיא, והבינה שטעתה בטעם של הגלידה וקנתה גלידת וניל במקום שוקולד. היא אמרה לחלל שנגמר השוקולד ושמעה אותו אומר "מעניין שרק כשאת הולכת לסוּפֶּרְ אין שוקולד, כשאני הולך תמיד יש", אבל היא לא ענתה. הערב ירד ואף אחד לא נכנס הביתה. היא נזכרה שהוא מת כבר לפני שלוש שנים והיא יודעת את זה כי היא הייתה בלוויה וראתה את החול שנזרק על הגופה. רוב הזמן היא זוכרת את זה לגמרי ורק ביום של סוּפֶּרְ היא קצת שוכחת.
 
היא הוציאה את הגלידה מהפריזר ולקחה כף אחת ולא כפית, והתיישבה על השרפרף שליד הפח. היא פתחה את הטינדר שהורידה רק לאחרונה וכתבה, "אוהבת גלידה אבל לא שוקולד", ןמיד מחקה את זה כי חשבה שזה עלול להתפרש כגזעני, היא סגרה את הטינדר ומחקה את האפליקציה, היא הורידה אפליקציה של קניות און-ליין. מחר תלך להיפרד מהקופאית, היא לא תלך לסוּפֶּרְ הזה יותר בחיים.
**
 
את הסיפור הקצר הזה כתבה סופיה טרוטוש, מעצבת תלבושות, יוצרת, מורה וכותבת כחלק מספר סיפורים קצרים שהיא כותבת. הטקסט הזה הוא אולי רק סיפור קצר, אך יש יותר מידי נשים שזאת המציאות שלהן. אם את מזדהה עם הסיפור, וגם אם לא, מערכת און לייף מזמינה אותך לקבוצת הפייסבוק " סיסטרס - מקום בטוח לספר", אותה הקמנו יחד עם נעמת. מרחב בטוח לנשים בו תוכלו לייעץ ולהתייעץ בכל מה שחשוב לך או מציק, מעכב או מקשה עליך. כל אחת מאיתנו היא גם זו שאולי יש לה את הפתרון או העצה החכמה שיכולים להציל אישה אחרת.