"גם אמא בוכה לפעמים"
רוני קזלובסקי יוסף לא יכלה לעמוד באופן בו בנה מביט בה כשהיא בוכה, התמימות וחוסר ההבנה שלו גרמו לה לבכות עוד יותר. עכשיו היא הוציאה ספר ילדים שעוזר לתרגם לילדים את העובדה שגם אמא בוכה: "אין אמא שלא בוכה. הרבה יותר מ'לפעמים"
הפעם הראשונה שטומי ראה אותי בוכה הייתה מזמן. זו הייתה סיטואציה קשה של מריבה ביני לבין החצי שלי. אבל לא עוד ויכוח או אי הסכמה, אלא מריבה אמיתית עם צעקות, בכי, התנשפויות וטריקת דלתות- מריבה ממש. אז עוד הייתי בעומקי הדיכאון שלי. הכול היה שחור מבחינתי. רק רציתי למות, והמצב שלי הוביל למריבות לא מועטות בינינו. אבל באותה הפעם טומי היה נוכח. נוכח וער. נוכח, ער ומבין כנראה הרבה יותר ממה שרציתי הוא יבין.
באינסטגרם שלנו כבר ביקרתם? לחצו כאן לעמוד שלנו!
בדיוק קילחתי אותו כשאנחנו רבנו, והתחלתי לבכות, כי באותם ימים הייתי מתחילה לבכות מכל דבר, אז בטח שמריב. אבל לא בכיתי בשקט עם דמעות שקופות. בכיתי בקול, התייפחתי, צעקתי, כעסתי, הפנים שלי היו רטובים מדמעות ונזלת שנוזלת לה בלי שליטה ברגעים כאלו. כל רגע יצאתי כדי להגיד עוד משהו. כי אני תמיד חייבת לומר את המילה האחרונה. גם כשהיא מיותרת. היום אני מבינה את זה, אז עוד לא הבנתי. וכל רגע שנכנסתי חזרה אדומה ומנוזלת למקלחת לסבן, ולחפוף ולתת לו יחס, הוא רק אמר לי במילותיו התמימות "אמא, אל תבכי, אמא אל תבכי"...
המילים שלו גרמו לי לבכות עוד יותר. כי מה הוא אשם שהוא צריך להיות נוכח בסיטואציה שבה אמא שלו מתפרקת לו מול העיניים? מאז טומי יודע שאמא בוכה. הוא כבר לא רואה אותי בוכה הרבה, אפילו בכלל לא. אבל הוא יודע שאמא בוכה לפעמים.
האם הילדים שלכן ראו אתכן בוכות פעם?
איך הסברתן להן את זה?
או שאולי התחבאתן וניסיתן להסתיר כדי שחלילה לא ידעו שאמא יכולה גם לבכות?
הילדים שלנו מסתכלים עלינו במבט מלמטה מלא הערצה ומחשבה תמימה שאנחנו כל יכולות. משמע אין דבר שאין אנו יכולות לעשות. ולכן, אין לנו סיבה לבכות. מבחינתם. אני חושבת אחרת.
אני חושבת שילדים צריכים לראות אותנו בוכות כדי להאניש אותנו בגיל קצת יותר מוקדם, ולעזור להם להבין שגם אם נעשה בשבילם הכל, אנחנו לא כל יכולות. אנחנו אנושיות. אנחנו נשברות ובוכות לפעמים. ילדים סביב גיל 4, בטוחים שאמהות לא בוכות. הם לא מצליחים להעלות על דעתם בכלל שאנחנו מסוגלות לדבר הזה. זה מצחיק, ומתוק, ותמים, ויפה אבל זה לא נכון. ולמה שנסתיר מהם? למה שנחביא את איך שאנחנו מרגישות? אין אמא שלא בוכה. הרבה יותר מ'לפעמים'- אז למה שהילדים שלנו לא ידעו שגם אמא בוכה לפעמים?
זה גם שמו של הספר שכתבתי- 'גם אמא בוכה לפעמים'. רציתי ללמד את טומי שלי ועוד הרבה ילדים, על הרגשות של אמא. רציתי ללמד אותו חמלה מהי כבר בגיל כה רך, ורציתי ללמד אותו שאמא מרגישה את כל קשת הרגשות שהוא מרגיש - אפילו שהיא אמא. הספר מסופר בחרוזים, ונותן במה ומקום לרגשות שלנו האמהות. בסיטואציות יומיומיות עוברת האם יחד עם בנה על מקבץ רגשות, כשבכל סיטואציה הילד שואל את אמו אם גם היא מרגישה ככה? ואיך זה נראה אצלה.
בואו תעזרו לי להפיץ את הבשורה וללמד ילדים שגם אמא בוכה לפעמים.
מערכת און לייף מזמינה אותך לקבוצת הפייסבוק " סיסטרס - מקום בטוח לספר", אותה הקמנו יחד עם נעמת. מרחב בטוח לנשים בו תוכלו לייעץ ולהתייעץ בכל מה שחשוב לך או מציק, מעכב או מקשה עליך. כל אחת מאיתנו היא גם זו שאולי יש לה את הפתרון או העצה החכמה שיכולים להציל אישה אחרת.