אל תתרגלו: הסכנה שטמונה בנרמול המציאות הישראלית
במציאות הישראלית כמעט כל בוקר נפתח בעוד 'הותר לפרסום', ממשיך בדיווחים על עוד פיגוע, ומלווה באופן כמעט תמידי בירי טילים. האם אנשים החיים באזורי סכסוך נוטים להתרגל למציאות של מלחמה, בעוד אלה החיים בשלום מתקשים להבין אותה? כיצד זה קשור לתפיסת המציאות שלנו, וכיצד זה יכול להשפיע על כל אחד ואחת מאיתנו?
במדינה שבה מטחי רקטות גדולים מאיראן ומהצפון הפכו לשגרה במקום לאירוע דרמטי ויוצא דופן, תמיד מפתיע לראות כיצד החיים ממשיכים כרגיל למרות ההתקפות. האם זו אדישות, או אולי מנגנון הישרדות מתוחכם של המוח? מחקר משנת 2021 שבחן חיילים לפני ואחרי הפריסה לאזורי קרב, בהשוואה לקבוצת ביקורת, מצא כי המוח מפתח מנגנוני הסתגלות ייחודיים למצבי לחץ ממושכים. באופן מפתיע, לא נמצא קשר בין שינויים במוח או בתסמינים לבין חוויות קרב. מצבים הנתפסים כקיצוניים עבור אחרים הופכים ל"נורמלי החדש". מדענית המוח והפסיכולוגית טלי שרוט, והפרופסור לכלכלה התנהגותית קאס סאנסטיין מבררים מדוע אנחנו מפסיקים לשים לב לדברים הנהדרים סביבנו, וכיצד ניתן לבטל את השפעת ההתרגלות בעבודה, בחדר המיטות,
במדיה החברתית ובקלפי. הספר מבוסס על עשרות שנות מחקר בפסיכולוגיה ובביולוגיה, שופך אור על דרכים להצית מחדש את השמחה, ולעורר שינוי משמעותי בחיים.
"נזק הדוני" ותפיסת המציאות
ללא הסתגלות לסיכונים, כולנו עלולים לחיות בפחד מתמיד, משותקים מאימה. לכל אחד מאיתנו יש פחדים, חלקם רציונליים יותר מאחרים, וההתמודדות עם סכסוך ממושך קשורה לתופעה פסיכולוגית הנקראת "הסתגלות הדונית" - הנטייה האנושית להתרגל למצבים חדשים, בין אם טובים או רעים, ולחזור לרמת רווחה בסיסית. כשמדובר בתושבי אזורי סכסוך, הם נוטים להסתגל לרמות גבוהות של לחץ וחוסר ודאות. התחושה שזו המציאות היחידה האפשרית מאפשרת להם לתפקד בחיי היומיום שלהם.
מלכודת הנורמליזציה
מחקרים מראים שהסתגלות למצבים קיצוניים - לדוגמה, כאשר תושבי אזור מלחמה מתרגלים לאיום מתמיד - יכולה להוביל לתגובות שנראות לא רציונליות לאנשים מבחוץ. הסתגלות זו מדגישה את הפער בין תפיסת המציאות של אלה החיים במצבים קיצוניים לבין אלה החיים בשלום. מצד שני, אנשים החיים באזורים שקטים יותר עשויים לחוות חרדה גבוהה יותר כאשר הם נחשפים למצבים דומים, גם אם באופן זמני.
מחקרים הראו שכאשר מציגים לאנשים תמונות מפחידות, כמו אנשים יורים בנשק או כלבים מפחידים, הם מציגים תגובה רגשית חזקה. קצב הלב שלהם עולה, האישונים מתרחבים, ונוירונים באמיגדלה מופעלים. אבל עם כל חשיפה נוספת לאותה תמונה, התגובה נחלשת עד שהיא נעלמת לחלוטין.
באופן כללי, סוג זה של הרגל (לפעמים מכונה הסתגלות רגשית או הרגל רגשי) הוא תכונה חכמה של המוח. הרגש מאותת, "זה חשוב, שים לב, ייתכן שתידרש תגובה." אבל אם משהו מופיע שוב ושוב מבלי שיש לו השפעה משמעותית עלינו, כנראה שהוא לא כל כך חשוב, והתגובה הרגשית יכולה להיחלש. הסתגלות רגשית אינה רק לגבי פחד. אפשר להסתגל לכל רגש, טוב או רע - אפילו אהבה, התרגשות או בושה.
הצד האפל של ההסתגלות
למרות שהסתגלות היא מנגנון הישרדות חיוני, יש לה גם צד אפל. "כאשר אנו מתרגלים למציאות בלתי נסבלת, אנו עלולים לאבד את המוטיבציה לשנות אותה, מה שעלול להוביל לקבלת מצבים שבעצם דורשים שינוי דחוף."
חשוב להיות מודעים לתהליך הנורמליזציה ומדי פעם לבחון את המציאות שלנו מנקודת מבט חיצונית. "לפעמים אנחנו צריכים להסתכל שוב על חיינו ולשאול את עצמנו - האם זה באמת המצב הטוב ביותר האפשרי?"
חרדה שלאחר המלחמה
כאשר מגפת הקורונה שככה, רבים הופתעו לגלות שבמקום לחוש שמחה, הם חוו חרדה. מצב זה היה כה נפוץ עד שפסיכיאטרים טבעו מונח חדש לתיאורו: חרדה פוסט-פנדמית. זה היה מצב של חרדה לנוכח החזרה הצפויה ל"חיים נורמליים". אנשים שבעבר לא יכלו לדמיין להישאר בבית זמן כה רב, בחלקו כי היו רגילים לעבוד במשרד, כעת התקשו לדמיין עבודה במשרד, בחלקו כי התרגלו לעבוד מהבית. סביר להניח שכאשר השלום יחזור, נתקשה להסתגל לחזרה לשגרה ולהיעדר איומים קיומיים מתמידים.
השלכות לחברה ולפרט
הבנת תהליכי הנורמליזציה יכולה לעזור לנו להבין טוב יותר את עצמנו ואת החברה סביבנו. היא יכולה להסביר מדוע אנשים נשארים במערכות יחסים רעילות או מדוע חברות שלמות מקבלות מציאויות פוליטיות או כלכליות בעייתיות.
בסופו של דבר, מודעות לתהליכים אלה מאפשרת לנו לקבל החלטות מושכלות יותר. היא מזכירה לנו שלמרות שהמוח שלנו מסוגל להסתגל כמעט לכל מציאות, תמיד נוכל לבחור לשאוף ליותר, למשהו טוב יותר.
המחברת, טלי שרוט, היא פרופסור למדעי המוח ביוניברסיטי קולג' לונדון וב־MIT. היא המייסדת והמנהלת "מעבדת המוח הרגשי". מאמריה התפרסמו בכתבי עת מובילים ועבודתה זיכתה אותה בפרסים יוקרתיים. הרצאות TED שנשאה נצפו למעלה מחמישה-עשר מיליון פעמים.