אישה ידועה שכולכם מכירים שלחה אליי את ההודעה הבאה: "‏קודם כל אני רוצה להגיד לך משהו, את אישה קדושה. מי כמוני יודעת שהעליהום שאת אישית עוברת מטלטל ברמות, אז תמשיכי להיות חזקה. עיתונאית לוחמת שנוגעת בעצבים של אלה שהרגישו שהם לא פחות מאלוהים. התרגיל הכי ידוע בספר של המטרידים הוא הסלוגן ׳רודפת פרסום׳, אמרו את זה על כולנו, על כל אישה מפורסמת שיוצאת כנגד מפורסם ואת מהווה רוח גבית  מאין כמוה דווקא לנשים חזקות שהדחיקו שנים את העובדה שהיו קורבנות. את שופר במהפכה המנטאלית שכולנו עוברים כחברה. מבלי להכיר אותך, אני אוהבת אותך. שיהיה יום טוב ורק בשורות טובות".

והעיקר בדבריה של אותה אישה חזקה בזכות עצמה, הוא המשפט "התרגיל הכי ידוע בספר של המטרידים הוא הסלוגן ׳רודפת פרסום׳, אמרו את זה על כולנו".

מה הופך אותי לרודפת פרסום? הרי אני שם כל הזמן כבר כל כך הרבה שנים. ואני שם לא בגלל שאני דוגמנית צמרת או זמרת פופולארית אלא כי אני שדרנית רדיו ועיתונאית. האמירה הזו שוביניסטית וזולה, כמו תירוץ מכובס במיי שופכין.

האמירה הזו היא בדיוק ההוכחה הניצחת לשאלה שכולם אוהבים לשאול - למה נשים פחדו ועדיין פוחדות להתגלות, לספר, להוציא, להגיד לעולם "כן זה קרה לי"?

כי ישמיצו אותן, כי יגידו שהן שקרניות. כי ברגע אחד הן תהפוכנה לשק חבטות והכפשות בחסות התקשורת. כי זאת שנתנה להן במה להשמיע את קולן, נותנת במה לאחרים לרמוס את כבודן. לפיכך, אני מבינה ומצדיקה כל אחת (ואחד) שמחליטה לספר את סיפורה הקשה ומבקשת לשמור על עילום שמה. זה המעט שנותר לה, הדבר היחיד שהיא יכולה לעשות על מנת לא להיפצע שוב, לדמם שוב בידי אותו הפוגע ואחר כך בידי אחרים שאינם מכירים אותה, לא יודעים מי היא ומרשים לעצמם לשלוח בה חיצים. הפחד שלהן מוצדק והרצון להגן על נפשן השבירה מתקבל על הדעת. פשוט תאספו את קיתונות הנאצות, הקללות ודברי הלעג והמשטמה שנזרקו על כל אישה בארץ שאמרה "גם אני" התמונה תהיה שלמה.

עורכת הדין רוני אלוני סדובניק שמייצגת נפגעות תקיפה מינית ועברה איתי את פרשת עמנואל רוזן, פרשת סילבן שלום ופרשות אחרות כתבה לי כך "צריך לשים דגש על האלימות המילולית נגד עיתונאים שחושפים פרשות קשות, על האיומים וההסתה והשימוש בבמה תקשורתית לצרכים פרטיים."

הדס שטייף ונתן זהבי

הדס שטייף ונתן זהבי

נתן זהבי הוא אחד מהם. הוא מנצל את הבמה הקבועה שיש לו ב-103FM להיכנס בי על עצם חשיפת הפרשה. וזו כמובן לא הפעם הראשונה שאני מתמודדת עם ביזוי שמי אחרי שחשפתי פרשית הטרדה מינית.

אני יכולה לכתוב ספר רק מהודעות הנאצה, הקללות והאיומים ברצח שקיבלתי אחרי הפרסומים על מי שהיה בעבר שר הפנים. כאילו הייתי אני האשמה. כאילו אני המתלוננת. ואני אומרת- ניחא אני. זה מחיר העבודה שלי. להתייצב שם בשמי ובפני "המחוטטות והמכוערות" ועוד כמה "מחמאות" שזכיתי לקבל אבל למה הנפגעות? הנפגעים?

אנחנו נלחמים לשנות, להעביר דפוסי התנהגות פוגעניים מהעולם, ליצור סביבת עבודה נקייה ומרחב ציבורי הוגן מול אלה שממשיכים לזהם אותו בניסיון נואש לתת לגיטימציה למה שהיה וחייב להיגמר.

אתמול, בוועדה לשינוי חוק ההתיישנות בלשכת ראש הממשלה, אותה יזמה השרה לשוויון מגדרי, גילה גמליאל, אמרה שרת המשפטים, איילת שקד את הדברים הבאים: "הנושא הוא לא תמיד פלילי, לכן הדרך המשמעותית עליה מדברים בנציבות שרות המדינה וגם כמו שהדס עושה ונשים אחרות עושות, הדרך הציבורית הערכית חשובה".

===== סרטון

מי שלא מבין היום יבין בעתיד שהמאבק והמחיר שאני ואחרות משלמות, הוא למען כולנו, בעיקר ילדותנו וילדנו. ועכשיו?

יש עוד עבודה קשה ומרובה לפני.