גל גדות כנראה לקחה בחשבון שכחלק מהיותה ישראלית, היא תהיה לא רק מוקד לבדיחות על חומוס ועל שוקולד פרה, אלא גם לביקורות נוקבות מצד אלו שלא מרוצים מהמדיניות הפוליטית והצבאית של ישראל. בינתיים היא נאלצה להחליק כל מיני תגובות לא סימפטיות שמגיעות מהרשתות החברתיות, אבל כעת היא מותקפת מאתר אינטרנט רשמי, והסיבה להתקפה: הצעירה הפלסטינית עאהד תמימי.

ממש כמו שמשתמע משמו, האתר "מוסלם גירל" פונה לנשים צעירות מארצות הברית. הוא עוסק במגוון הנושאים שמעסיקים נשים צעירות שרואות בחיג'אב בחירה פמיניסטית, ומנסות למצוא את האיזון בין החיים המודרניים למסורתיים. לפני יומיים פורסם בו מאמר של עורכת האתר עמאני אל-חאתטבה, בו היא שואלת את גדות איך כל אחוות נשים והוונד רוומניות שלה מסתדרת עם העובדה שתמימי כלואה עד סוף תהליכי המשפט שלה.

בין השאר כתבה: "כשהייתי בת 16, הדאגה העיקרית שלי בחיים היתה להבין איך לסדר לעצמי שיעור עם הבחור שהייתי דלוקה עליו. כיבוש מבחינתי היה לנעול את עצמי בחדר המחשב שלי כדי לעצב את פרופיל ה- MySpace  שלי...זה היה שנה לפני שהקמתי את  MuslimGirl.com, כדי ליצור מקום עבור הבנות כמוני מקום בו הן יוכלו להרגיש שהקולות שלנו משמעותיים בעולם האמיתי".

עמאני כתבה שלא כך נראים החיים של עהאד תמימי, "הפלסטינית בת ה-16 הולכת לישון הלילה בכלא הישראלי, כלואה ללא ערבות, ממתינה למשפט בבית משפט צבאי ישראלי כדי לעמוד בפני עונש של עשר שנים. למה? כי לילדה הזו היתה את החוצפה לסטור לחייל ישראלי חמוש לגמרי שנכנס לבית משפחתה, זאת לאחר שלפני כן צפתה בחיילים יורים בראשו של בן דודה בן ה-14". עמאני מצוטטת את דבריהם של ארגון "אמנסטי אינטרנשיונל", שטוענים כי היה ברור שתמימי לא מהווה איום ממשי, אך בכל זאת "היא מצטרפת ל -350 ילדים פלסטינים נוספים מתחת לגיל 18, המעוכבים כיום בכלא הישראלי".

עמאני מסבירה שבגלל סיפורה של תמימי היא בחרה שלא להשתתף בטקס חלוקת פרסים שעורכת חברת הקוסמטיקה רבלון, לרגל הקמפיין החדש בכיכובה של גדות. "לא יכולתי לעשות זאת מתוך ידיעה שתמיכתך הפומבית בפעולות הצבא הישראליות בארץ ישראל תרמה לפגיעה בלתי מידתית בנשים ובילדים. לקחת חלק בזה יהיה מבחינתי להעלים עין ממצוקתן של נשים ונערות כמו עהאד. אני כותבת את זה כי אני רוצה להבהיר שזה לא קשור אלייך או אלי. אלא לחובה המוסרית של נשים משפיעות כמונו לעלות למודעות את התביעה לחופש של עהאד ושל נערות אחרות כמוה".

עמאני ממשיכה וכותבת שיש כמה דברים שכולן צריכות להתנגד להם, וכליאה המונית של נשים וילדים צריך להיות אחד מהם. "ללא קשר לעמדות הפוליטיות שלך, אני מוכרחה להאמין שכל אישה – במיוחד מי שנחשבת לפנים של וונדר וומן – חייבת להסכים שישראל צריכה להאמין שיש לשחרר ילדה בת 16 מכליאה וממערכת המשפט הצבאית שלה. יש כמה כללים שאנחנו חייבות להסכים עליהם כחלק מהאנושיות שלנו".

בהמשך מביאה עמאני את המקרה של יפעת אלקובי, מי ש"זכתה" לכינוי "המתנחלת המקללת", אחרי שמלבד למספר תיעודים שלה מקללת פלסטינים, היא גם הואשמה בזריקת אבנים על נערים, דחיפת אבן לפיו של ילד בן 9 ומתן סטירה לחייל. למרות כל אלו, בית המשפט לא מצא אותה אשמה, והיא לא ישבה בכלא אפילו שעה אחת. על כל אלו כתבה עמאני "אנחנו לא יכולים להתייחס לישראל מבלי להכיר בעובדה שהיא מתייחסת לפלסטינים יותר גרוע מאזרחים סוג ב', ושבמסגרת החוק הם סובלים מעוולות קיצוניים, גם כשמדובר בילדים".

עמאני טוענת שבהצהרה הזו היא לא מכריזה שהיא לא מעוניינת לעבוד עם אנשים שיש להם דעות שונות משלה, "אבל אל תבלבלו חוסר אנושיות עם חילוקי דעות". היא מסבירה שעבור שינויים משמעותיים צריך לפעמים לשלם מחיר – גם אם זה אומר לוותר על פרסים שמגיעים לך, כמו שקרה לה הפעם. "מה שאני אומרת זה שקמפיין #TimesUp לא תקף רק לנשים בהוליווד, אלא גם לנשים ונערות שסובלות באופן בלתי נראה בגלל אי-שוויון יסודי, מצג שווא ושאננות רשלנית". עוד היא טוענת שברור לה שסטטוסים ברשתות החברתיות לא יצליחו לשנות את העולם, "אבל אם יש משהו שלמדתי מסיפורה של תמימי זה שנשים בעמדות מפתח צריכות לנצל את הכוח שניתן להן על מנת לשפוך אור על עוולות חברתיות ולהבהיר לתמימי ולנערות אחרות שבמצוקה שהן לא לבד. "אנחנו מסרבות  להשאיר כל אחות מאחורה, להמשיך לסבול מאלימות, ללא תלות בצבע, בדת או בזהות שלה. אנחנו צריכות להילחם בשביל כולנו. אנחנו חייבות את זה לנערות שסומכות עלינו ולנערות שפעם היינו. אני בטוחה שוונדר וומן תסכים איתי".

כרגע, מן הסתם, לא נראה שגדות תגיב וגם לא ברור לאיזו תגובה עמאני מצפה, הרי אם גדות תדרש לתגובה בכל פעם שממשלת ישראל או הצבא שלה פועלים בניגוד להומניות המינימלית, לא יהיה לה זמן לצלם סרטים. אבל כנראה שכמו ששתיקתה של גדות צפויה, כך גם המאמר הזה היה צפוי – הרי אתר שפונה לנערות מוסלמיות לא באמת יכול להתעלם מסיפור כמו זה של תמימי. כך שממש כמו אותה סטירה שתמימי נתנה, כך גם המאמר הזה – צפוי ועדיין כואב.