ראשת מערכת המשפט - נשיאת בית המשפט העליון - השופטת אסתר חיות, תצטרך לקבוע את גורלה המקצועי של השופטת רונית פוזננסקי-כץ.

חיות, שנאלצה למסור בשבוע שעבר עדות במשטרה ולהסביר מדוע לא דיווחה כאשר חברתה, השופטת לשעבר הילה גרסטל, סיפרה לה שקיבלה הצעה מגונה שיש בה חשד לשוחד, אותה חיות תצטרך לנהל שיחה על אתיקה ונורמות וגבולות עם שופטת שסרחה.

איך בדיוק תתנהל שיחה כזאת? איזה מעמד יש לשופטת חיות, נשיאת בית המשפט העליון, אחרי שהיא עצמה שורבבה לאחת מפרשיות השוחד מהגדולות והחמורות שידענו. לכאורה, כמובן, על פי החשד ואיש אינו חושד בטוהר המידות של חיות.

ויחד עם זאת, איך תוכל חיות לנזוף, להטיל מרות, ולייצר יראה אצל שופטת מעצרים שנחשפה אמש בפרסום של דורון הרמן בחדשות עשר כאשר תיאמה מעצר של חשודים עם גורם במערכת אכיפת החוק? איך תוכל חיות - אחרי שלא רק שלא דיווחה, אלא גם לא ניסתה לרדת לשורש עניין החשד לשוחד - איך היא תוכל לנהל את השיחה הזאת ולומר לשופטת פוזננסקי-כץ שמה שעשתה פסול וחמור מאין כמוהו?

השופטת לשעבר הילה גרסטל, הנשיאה אסתר חיות, והשופטת בבירור משמעתי רונית פוזננסקי- כץ, צילום אתר בתי המשפט.

השופטת לשעבר הילה גרסטל, הנשיאה אסתר חיות, והשופטת בבירור משמעתי רונית פוזננסקי- כץ, צילום אתר בתי המשפט.

הפרדת רשויות הוא אחד מהעקרונות החשובים ביותר. אי אפשר להקל ראש בהפרדה הזאת. הליך משפטי הוגן הוא מיסודות השיטה המשפטית בישראל. זה לא עניין של מה בכך. זה לא למראית עין. זה עניין יסודי שביסודיים.

תיאום מעצר של חשודים עם גורם אכיפת החוק פוגע פגיעה אנושה בהליך המשפטי ההוגן. האמירות, שמרבים לצטט בימים האלה, לפיהן כל אדם זכאי עד שהוכח אחרת, ושכולנו שווים בפני החוק - נפלו למרמס למראה ההתכתבות בין השופטת לחוקר הרשות לניירות הערך, עו״ד ערן שחם-שביט. כי איך אפשר לטעון שהיה הליך משפטי הוגן ושניתנה לחשודים האפשרות האמיתית להשמיע את טענותיהם המשפטיות והאנושיות, אם השופטת קבעה מראש מה יהיו תוצאות הדיון, בעסקה עם התביעה מאחורי גבם?

צילום מסך חדשות 10, אפיק 14

צילום מסך חדשות 10, אפיק 14

לא די שגורמי אכיפת החוק משתמשים באופן אינפלציוני באמצעים בלתי הוגנים בעליל, כמו חומר חסוי, או צווי איסור פרסום, או דיונים במעמד צד אחד, או בקשות למתן צווים שונים ללא נימוקים מספיקים, עכשיו מסתבר שמי שקובע את גורלם של החשודים אינה מערכת המשפט שאמורה להחליט ללא הטיה וללא פניות, אלא הצד הנגדי במשפט: במקרה הזה, הרשות  לניירות ערך, התביעה.

השאלות הקשות בפרשת גרסטל

כל זה מצטרף לפרשה שלא דנו בה מספיק, פרשת השופטת לשעבר הילה גרסטל והיא מעלה שאלות ותהיות לרוב ועל הרצף הזה נפגע באופן קשה אמון הציבור במערכת המשפט.

תמצית הפרשה: העיתונאי בן כספית פרסם שאלי קמיר, עיתונאי לשעבר ויועץ תקשורתי, שהוא גם חבר קרוב של הילה גרסטל (וגם של היועמ״ש לשעבר יהודה ויינשטיין) הציע - לכאורה- לבקשת ניר חפץ ( היועץ הקרוב של משפחת נתניהו) לגרסטל הצעה לפיה כדי שתתמנה למשרת היועץ המשפטי לממשלה עליה להבטיח שתסגור את התיקים נגד שרה נתניהו. גרסטל, כך מתברר, לא התייחסה ברצינות להצעה, והיא לא מונתה לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. בהמשך סיפרה את הסיפור לחברתה, היום נשיאת בית המשפט העליון, השופטת אסתר חיות.

גם גרסטל וגם חיות אישרו את הסיפור ושתיהן מסרו את גרסתן במשטרה.

עד כאן העובדות.

השופטת לשעבר הילה גרסטל. צילום מסך מתוך ראיון לעובדה, קשת, ערוץ 12

השופטת לשעבר הילה גרסטל. צילום מסך מתוך ראיון לעובדה, קשת, אפיק 12

ועכשיו לשאלות ולתהיות:

  1. גרסטל שומעת דבר כזה, האם לא מתבקש שתשאל את המציע על מה מדובר? האם זו הצעה, או בדיחה?
  2. חיות שומעת דבר כזה, האם לא מתבקש שתשאל את גרסטל מי הציע? האם מדובר בהצעה? האם זו בדיחה?
  3. יכול להיות שחיות חששה להעלות את הנושא משום שפחדה שזה עלול לפגוע לה במינויה לנשיאת בית המשפט העליון (מבחינת לוחות הזמנים, גרסטל סיפרה לחיות על ״ההצעה״ לא מיד כשהתקבלה, אלא הרבה יותר מאוחר.)
  4. את הסיפור חשף כאמור לראשונה העיתונאי בן כספית. אפשר להבין שהסיפור עלה במסגרת חקירות נתניהו. אם הסיפור עלה במסגרת החקירות, ההיגיון אומר שמישהו חשב שזה חשוב ודיבר על זה. מי - חוץ מגרסטל, אלי קמיר, ניר חפץ ואסתר חיות - ידע על ההצעה/לא הצעה שקיבלה השופטת גרסטל?
  5. גרסטל הייתה מיועדת למשרת היועץ המשפטי לממשלה זמן קצר אחרי שפרשה מתפקידה הקודם כנציבת הביקורת על מערך התביעה. שזה בלשון בני אדם (שאינם משפטנים) נציבת הביקורת על הפרקליטות ועל התביעה המשטרתית. היא החליטה לפרוש, לדבריה, כאשר הוחלט שהתביעה המשטרתית לא תהיה כפופה לביקורת הנציבות. הסיבה הלא רשמית הייתה שהפרקליטות על ענפיה השונים התנגדה באופן אקטיבי ובוטה להקמת הנציבות הזאת, לא רצתה בה ועשתה לגרסטל ״אינתיפאדה״ בלשון העם, ולא הסכימה לקבל אותה ואת הנציבות שהקימה. על רקע היחסים המעורערים של גרסטל עם הפרקליטות - הדעת נותנת שמינויה לראש התביעה הכללית יכול היה להיחשב מהלך ציני ובוטה. אצבע בעין של הפרקליטות. האם מישהו חשב שהשופטת גרסטל, שהפכה לסדין האדום של הפרקליטים והפרקליטות על מחוזותיה ועניפיה השונים, תוכל להתקבל על ידי התביעה ולעמוד בראשה באופן חלק ומקצועי? או שאולי מישהו חשב באופן ציני שהדרך לשבור את רוחו של מערך התביעה היא להעמיד בראש המערכת את השופטת גרסטל. במאמר מוסגר כדאי לדעת. לפני שהוקמה נציבות הביקורת על מערך התביעה, הוקמה נציבות ביקורת על השופטים. זה היה ב-2002. זו נציבות שהוקמה על פי חוק ומי שנבחרה לעמוד בראשה אז הייתה שופטת בית המשפט העליון לשעבר, השופטת טובה שטרסברג-כהן. גם השופטים לא רצו נציבות ביקורת. השופטת שטרסברג-כהן הבינה את זה, ולכן נקטה בצעדי ריכוך, כך סיפרה בעצמה (בראיון לסטודנטים בספר ראיונות עם שופטי בית המשפט העליון לשעבר ״מאחורי הגלימה״. גילוי נאות: הייתי עורכת התוכן של הספר הזה). שטרסברג-כהן נפגשה עם השופטים, הסבירה להם מה היא עומדת לעשות, וריככה לאט-לאט את ההתנגדות.  זה כנראה לא הייתה הדרך שבה נקטה גרסטל, והיא אכן הפכה - מבחינת הפרקליטים והפרקליטות ל״אוייבת״ והיחסים הידרדרו לרמת התקפות אישיות ומכוערות עליה.
  6. האם יכול להיות שהעיתונות מגמדת את הסיפור של גרסטל מכיוון שעיתונאים מבוהלים ומבועתים מהאפשרות שמשהו כזה אכן היה על השולחן? האם אנשים שחרדים לשלטון החוק חרדים מהרעיון שמישהו חשב שאפשר להציע הצעה כזאת לשופטת לשעבר? לאישה שכל מי שדיבר עליה הדגיש את היותה ישרה וחסרת פניות?
  7. או בקיצור: האם הייתה הצעה כזאת? האם הייתה רצינית? איך יכול להיות שגרסטל לא ביררה אם מדובר בהצעה או בבדיחה? איך יכול להיות שחיות לא ביררה אם מדובר בהצעה או בבדיחה? איך יכול להיות שהנושא הזה צף תוך כדי חקירות נתניהו, למי היה אינטרס להציף את הסיפור ולמה?

ועניין חשוב לסיום: אין באמור כאן משום ערעור על יושרתה של השופטת גרסטל, אין כאן ערעור על יושרתה של השופטת אסתר חיות. אין באמור כאן כדי להעלות חשד שאחת מהשתיים מעורבות בפרשת שחיתות איומה. ואין באמור כאן כדי לערער על החשדות החמורים - עדיין - נגד שורת החשודים בפרשות 1000 ,2000, 3000, 4000 וכן הלאה.

חבל ששתי פרשיות כל כך חמורות - גרסטל שלא נחקרה דיה, ורונית פוזננסקי-כץ שנחשפה במערומיה - מערערות באופן אנוש את האמון שלנו הציבור במערכת המשפט.