30 שנה אני כתבת צבאית ובכל פעם כשאני מקבלת הודעה ״מאופלת״, לא לפרסום, על חייל הרוג, אני חושבת על אמא שלו שעדיין לא יודעת שבעוד כמה שעות עולמה ייחרב ומשפחתה תתרסק ושום דבר לא יחזור להיות למה שהיה.
מאחורי ההודעה העניינית הזאת בצירוף המילה ״מאופלת״, יש אמא ואבא, אחים ואחיות, סבים וסבתות ורעיה וילדים וחברות וחברים שעדיין ממשיכים את חייהם ובעוד רגע הכל יתרסק.
זה מה שהרגשתי כשקיבלתי ביום שישי בשעה 1233 בצהריים את ההודעה הראשונה מדובר צה"ל : ״הודעה מאופלת .חייל צהל נפצע קשה, ככל הנוראה מירי במהלך הפרות סדר אלימות בדרום הרצועה. החייל מפונה עתה לביה״ח , הודעה טרם נמסרה למשפחה. מדובר בהודעה ראשונית ומאופלת״

זהו . ״מאופלת״ כי המשפחה עוד לא יודעת , כי עדיין לא ברור מה מצבו . אני מכירה את ההודעות הלקוניות האלה , אני יודעת מה מסתתר מאחוריהן ואני זוכרת היטב איפה הייתי כשקיבלתי את ההודעות האלה . השנייה הזאת כשמופיעה המילה ״מאופלת״ על צג מכשיר הטלפון , גם אחרי שלושים שנה , משתקת אותי, תמיד, לכמה שניות, כך ביום שישי האחרון וכך גם ביום שישי בבוקר לפני 18 שנה כשנפל בבופור סמל צחי איטח ז"ל החלל האחרון בלבנון. גם הוא היה בהתחלה ״הודעה מאופלת״ ואחר כך התברר לי שהוא אחד מחיילי פלוגת ההנדסה של גבעתי שלילה קודם ישבתי איתם ,בצפון,במשך שעות ושמעתי את הלבטים , ההתחבטויות והשאלות הקשות שהטרידו אותם . ויום אחר כך הם ״הודעה מאופלת״

כששואלים אותי , מה הרגעים הקשים שלך ככתבת צבאית? התשובה שלי תמיד: המחשבה על הרגע שלפני הדפיקה בדלת. המחשבה שאני יודעת והם לא יודעים.

האמא שהייתה בקניות ביום חמישי בערב וחשבה על הארוחה שתכין לחייל שלה שחוזר לשבת , ההורים שיושבים במסעדה עם חברים ו״המודיעים״ מחכים להם ליד הדלת, האבא שנסע לחו"ל , הוא לא יודע כלום וכולם יודעים ומנסים לאתר אותו. האח שנימצא בטיול בנפאל ואין שם שם קליטה... והם ממשיכים בטיול עד שמגיעה אליהם הבשורה הנוראה .
וכן, פגשתי אותם בימים הראשונים וגם בשנים שאחרי ומהם שמעתי על הרגע ההוא, והכאב הזה שייצרב והוא מלווה אותם כל דקה וכל רגע. כאב ואפלה מוחלטת , עוצמת האבדן והגעגועים, עצב שהולך ומעמיק .משפחה שלא תחזור למה שהייתה. 

אביב לוי ז"ל

אביב לוי ז"ל שנפל ביום שישי בגבול רצועת עזה.

יום שישי האחרון , חולפות השעות והפרטים מתבררים: החייל שנפצע קשה בצהריים מת מפצעיו. שמו אביב לוי, לוחם גבעתי בן 21 מפתח תקווה והוריו בטיול משפחתי באיטליה. צריך למצוא אותם , להודיע להם , צריך למצוא את האחים. את הסבא או הסבתא , את החברה , את המשפחה הקרובה, צריך להקדים את הרשתות החברתיות. בצה"ל מצליחים לאתר את ההורים, הנספח הצבאי באיטליה מגיע אליהם למקום בו נפשו ומודיע להם את הבשורה המרה והם בדרכם לארץ. חמש שעות של טיסה אחרי שהודיעו להם שהנורא מכל קרה, אחרי שהשמים נפלו, ושם בשדה התעופה מחכים להם ״המודיעים הרשמיים״, קציני הנפגעים, והם מבינים שזו לא טעות , גם אם הם מסרבים להאמין.

כשאני שומעת ״רוחות מלחמה״ , קריאות ליציאה לקרב , להיכנס לרצועה,לתקוף באיראן , לכבוש את עזה אני רק רוצה שאותם מקבלי החלטות יחשבו רגע לפני קבלת ההחלטה שלא כל המלחמות הן ״מלחמות אין ברירה״ ולנגד עיניהם תמיד יהיה המודיע עם הבשורה, רגע לפני הדפיקה על הדלת.