שמי אימאן ספדי, אני עיתונאית דרוזית, שאוהבת את המדינה שלי ומולדתי ישראל, ואין לי ארץ אחרת. כאן נולדתי ואת הדעה שלי עוד לא שמעתם בתקשורת. לא שמעתן את הקול של הנשים הדרוזיות – אנחנו מובילות, מנהיגות, משנות, ועושות את זה כמו כל גבר דרוזי בעל דרגת אלוף משנה בצבא. שזה בערך הדבר היחיד שאתם שומעים בתקשורת בשבוע האחרון.

אנחנו פה, אנחנו קיימות, יש לנו עמדה מאוד ברורה ואנחנו חלק אינטגרלי מהמאבק נגד חוק הלאום.

אנחנו לא צריכות להיות קצינות בצבא כדי שתשמעו ותעריכו ותיקחו בחשבון את דעתנו. תרומתנו למדינה היא עצומה, הידעתם? מאה אלף נערות דרוזיות מתנדבות מדי שנה לשירות הלאומי, נתון שעולה והולך. הן משרתות במשרדי ממשלה, קופות חולים, בתי ספר, ביטוח לאומי, תנועות נוער, ועוד. אנחנו לומדות, עובדות ומשלמות מסים כמו כל אחד ואחת אחרת, שלא שרתו בצבא, אבל שהם אזרחים במדינת ישראל.

יש אצלנו רופאות, עו"ד, חוקרות, וקצינה במשטרה, והשנה מונו שתי נשים שופטות. נתון מעניין בנושא הזה - 75% מהנשים הדרוזיות המשכילות מתגרשות בגלל הפערים בהשכלה בינן לבין בן הזוג.

כמוני, יש עוד הרבה נשים צעירות ומבוגרות, משכילות בתחומים שונים שמרגישות קיפוח, עלבון ופגיעה בעקבות חקיקת חוק הלאום. אבל אני רוצה להרחיב את הראייה שלכם לרגע: התופעה המבישה הזו, שאותנו, הנשים הדרוזיות, לא שומעים בפורומים פוליטיים, בישיבות חשובות ומכריעות על גורלנו וגורל ילדינו – היא תופעה שחוזרת שוב ושוב. שוחחתי עם נשים רבות בשבוע האחרון ואני שומעת בעיקר את הכעס – שלא מערבים אותנו, לא פונים לשמוע את דעתנו – כי לא היינו בצבא.

הנוער שלנו, אגב, כועס גם הוא. אף אחד לא מדבר איתו, על מה הוא מרגיש, על משבר הזהות הגדול שיש לו בעקבות החלטות שגויות, מביישות ומשפילות של פוליטיקאים שכל מה שאכפת להם הוא קהל היעד שלהם והאינטרסים שלהם. דוגמת חוק הלאום.

כאישה ועיתונאית בת העדה הדרוזית, אני פונה לכל אמצעי תקשורת ישראלי, גדול או קטן שיהיה – תנו במה לנשים הדרוזיות. תשמעו אותנו, תנו לו להשמיע קול  - למרות שאנחנו לא קצינות בצבא, או סתם חיילות משוחררות. אנחנו יודעות מה אנחנו רוצות ומה אנחנו צריכות ואל תשתיקו אותנו..

גם כלפי חברי העדה שלי יש לי ביקורת: ברור לכם, אנשי הצבא הדרוזים היקרים, שאנחנו, הנשים, הן אלה שמנהלות את הבית והמשפחה והחיים לאורך השנים, אנחנו אלה שמחזיקות את כולם ביחד כדי שאתם תוכלו להתקדם בצבא ולתרום למדינה, כדי שתגיעו לדרגות גבוהות ותצליחו בשביל כולנו. וגם לנו יש את יכולת ההבעה והדעה הפוליטית, והקול שלנו צריך להישמע. תנו לנו את הגב, המאבק שלנו משותף, אנחנו איתכם כאן במחאה הזו. הכאב הוא של כולנו.