אתמול בבוקר קמה אמא לעבודה. אתמול בבוקר התעורר אבא והתארגן לצאת לעולם, כמו שהוא עושה תמיד. שניהם בטח נישקו את הילדים שלהם חזק. ואולי הם בכלל שנאו את העולם, כי יום ראשון ולמי בכלל יש כוח לקום לעבודה ולהתחיל שבוע של שגרה?

עבור כולנו זה היה בוקר רגיל. עוד בוקר ששמים את הילדים בגן, מרגישים צביטה קטנה וממשיכים הלאה, מקווים שהשעות יעברו בקלות ובמהירות בעבודה, ושנחזור הביתה לעוד אחר הצהריים שגרתי ואינטנסיבי עם הילדים. אולי הם אפילו יירדמו מוקדם וגם אנחנו נוכל קצת לנוח ולקבל כמה רגעים של שקט.

אז גם שני האנשים האלו יצאו אתמול מהבית, אבל משהו בתסריט שלהם השתבש. משהו בתסריט הכל כך הגיוני הזה, הכל כך נורמטיבי, כל כך של כולנו, עצר והושחת, כשמחבל נכנס למשרדים בברקן ורצח באכזריות את מי שבקלות היו יכולים להיות אנחנו.

בפיגוע בברקן נרצחו שניים: קים לבנגרונד-יחזקאל בת ה-29, תושבת ראש העין, נשואה לגיא ואמא של קאי בן השנה וארבעה חודשים, וזיו חג'בי בן ה- 35, תושב ראשון לציון, נשוי לנטלי ואבא לשלושה, תאומים בני שבע וילד בן ארבע. שני הורים, שני אנשים שכבר לא יחזרו הביתה, שני בני אדם שביום אחד נגמרו להם החיים ככה פתאום. ואיך בכלל אומרים לילד בן שנה וקצת שהוא לא יראה את אמא יותר? איך מסבירים לשלושה ילדים שהעולם לא ורוד כמו שהבטחת להם ומישהו היה אלים מספיק, אכזרי מספיק, כדי לקחת את החיים של אבא?

זיו חג'בי ז"ל. צילום מתוך פייסבוק

זיו חג'בי ז"ל. צילום מתוך פייסבוק

הפיגוע הזה כאילו הציף את כל החרדות שלי. חרדות ופחדים שניסיתי להתנתק מהם ולהתכחש לקיומם. כשהגעתי הביתה לא יכולתי להפסיק לחבק את הילדים שלי. לא הפסקתי לחבק את הבן הקטן שלי, גם הוא רק בן שנה, ניסיתי לשאוף אותו, לתת לו ממני כמה שאפשר, כדי שאם יקרה משהו חלילה, יהיה לו זיכרון צרוב בדי אן איי, בגוף. באותם רגעים, אם זה היה אפשרי, הייתי נועלת את הבית על כולנו ולא היינו יוצאים לעולם המפחיד הזה, עולם בו רוצחים מסתובבים חופשי, אורבים לטרף שלהם ומחכים לתקוף, עולם של שנאה ושל מלחמות שלא נגמרות וכנראה שלא ייגמרו בקרוב.

עד כמה שזה נורא להגיד, כולנו מתורגלים בשגרת הפיגועים הזאת. שנים של חיים תחת איומי הטרור הפכו אותנו מעוותים מבחינה נפשית - אנחנו שומעים שהיה פיגוע, ממהרים להתעדכן בפרטים, מחפשים את השמות והתמונות של הנרצחים כדי לבדוק אם אנחנו מכירים אותם, בולעים את הרוק וממשיכים הלאה, אל השגרה המוכרת שלנו עד האירוע הבא. זה אולי לא נורמלי, אבל ככה זה בישראל.

הפיגוע אתמול היה שונה. הוא לא היה שונה בגלל הרגיעה המדומה, הוא היה שונה בגלל שהסתכלנו על שני הנרצחים והם היו כל כך דומים לנו. הם היו חברים בקבוצות בפייסבוק בהן רובנו חברים, חיו במרכז הארץ וחוו את אותה השגרה שלנו. ועכשיו קוברים אותם.

אתמול בלילה התקיימה ההלוויה של קים ז"ל. היום כולנו קמנו לבוקר נוסף של שגרה. אנחנו חייבים. לימדו אותנו בישראל שהחיים חייבים להמשיך כי אסור לנו לתת להם לנצח, שאנחנו חייבים לחיות בלופ הזה של מסך מפוצל של פיגוע ומשחק כדורגל. אבל מה לעשות שלפעמים אי אפשר להמשיך? מה עושים כשהמנטרה שהכריחו אותנו לשנן כדי לשרוד זולגת החוצה ונכנסת במקומה המחשבה שפיגועים זה לא דבר נורמטיבי, ושיש מקומות בעולם בהם אירועים כאלו הם לא חלק משגרה של עם?

קים יחזקאל-לבנגרונד. צילום מתוך פייסבוק

קים יחזקאל-לבנגרונד. צילום מתוך פייסבוק

במהלך שיטוט באחד מאתרי החדשות נתקלתי בתמונה של קים מצולמת עם בנה בן השנה קאי, והתמונה שלו מחבק את אמא שלו ומחייך לא יוצאת לי מהראש. אני בטוחה שהוא קרא לה הלילה, חיכה שהיא תגיע להרגיע אותו, אולי תשים לו מוצץ. בטוחה שהוא חיכה לה בבוקר, שתרים אותו, בטוחה שהוא יחכה לה עוד הרבה זמן, כל בוקר, ותוהה מתי יגיע הרגע בו הוא יבין שהיא כבר לא תבוא למיטה שלו לחבק ולהסניף אותו. מתי הוא ישכח.

הבוקר נודע כי מצבה של שרה ואטורי, העובדת הנוספת שנפצעה אתמול בפיגוע בברקן, השתפר ושהיא מתאוששת תודה לאל. שרה נורתה בבטנה ושרדה. כדי להמשיך הלאה כעם, כאינדיבידואלים, אנחנו צריכים שוב לתכנת את המוח שלנו מחדש להמשיך, ומוכרחים להתמקד בשרה, בחיים, בתקווה. רק ככה נצליח לשרוד את המציאות המטורפת הזאת. את זיו וקים אנחנו לא נשכח, הם יישארו בלב שלנו כמו הישראלים האחרים שנרצחו בפיגועים וחרוטים בלב שלנו, שחייהם שזורים בחיינו. אנחנו אולי לא זוכרים את השמות של כולם, ואולי לא זוכרים את האירועים המסוימים שגרמו להם לאבד את חייהם, אבל ברור לנו שהם הפכו להיות חלק בלתי נפרד מאיתנו ותמיד יהיו. כמו זיו וקים. הלוואי ודברים כאלו לא יקרו יותר, הלוואי ומתישהו לא נצטרך צבא כמו שהבטיחו לנו והלוואי שמתישהו נרגיש בטוחים. הלוואי שלא נצטרך להסתכל לילדים שלנו בעיניים, ולפחד.