בערב פסח האחרון נפטר בנה של שירה (שם בדוי), גיל, אחרי שנלכד ברכבה של המשפחה וככל הנראה שהה בו במשך כמעט שעתיים. אחרי האובדן הסתגרה אם המשפחה וסירבה להתראיין. אחרי תקופה קשה של אבל במהלכה ספגו ההורים ביקורת על התנהלותם, בחרה האם לחלוק את סיפורה.

כשהידיעה על אובדן בנה התפרסמה, היו שטענו שהילד נשכח במכונית במשך ארבע שעות ואפילו רמזו שהאשמה היא בהורים שלא ווידאו היכן נמצא בנם הקטן. מזה זמן רב נאבקת שירה להוכיח אחרת, הכאב על אובדן בנה והגעגועים אליו לא מרפים ממנה והיא לא מסוגלת לחיות עם ההאשמות הקשות. "זה היה ביום רביעי, ערב פסח. יצאתי מהמשרד אחרי שהייתה לנו איזה מטלה גדולה להגיש, יום לחוץ", שחזרה שירה את רצף האירועים, "חזרתי ברגל הביתה, והתקשרתי לחברה שלי לומר לה שהיה יום קשה, קיטרתי לה. יש לי תיעוד מדויק של הזמנים בזכות השיחה הזו. התקשרתי אליה ב-14:28 ועוד לא הייתי בבית. הגעתי וראיתי את האוטו פתוח מכל הכיוונים, דלתות, בגאז', הכל היה פתוח. כשנכנסתי הביתה הייתי גמורה מהיום הזה, ולקחתי משהו לאכול. זה היה היום האחרון של הקייטנות. הילדים שלי, גיל ואלי, הראו לי את היצירות שלהם, היה שיח בתוך הבית. הייתי גמורה מעייפות אבל אמרתי לעצמי שלא יפה שהילדים ניקו כל היום ואמא שלהם הולכת לישון אז ניגשתי לקפל כביסה ועשיתי עוד כמה דברים בבית. היה יום חם בטירוף, כיבסתי את כל הצעצועים וביקשתי מהילדים להוציא אותם החוצה, שיתייבשו. אני זוכרת שפרסתי מגבת בחוץ ואמרתי להם שמרוב שכל כך חם כבר הכול מתייבש מהר ואפשר לאסוף את הצעצועים. בשעה ארבע ורבע אמרתי לילדים שנעשה הפסקת גלידה, חילקתי לכולם גלידה ופתאום ראינו שגיל נעלם. התחלנו לחפש אותו בבית, וקראנו לו. בזמן שחיפשנו אותו, אחד הילדים הקטנים אמר שגיל באוטו והוא ראה אותו בוכה".

מה עשיתם באותו הרגע?

"הדבר הראשון שחשבתי לעצמי הוא שאם הוא ראה אותו באוטו בוכה למה הוא לא אמר לנו. אבל שוב, הוא היה בן חמש וזה גיל שהדמיון מתערבב במציאות, לא ידענו. הבת הגדולה בת ה-11 הלכה לאוטו, פתחה את הדלת וצעקה: 'אבא גיל ממש חם, הוא ישן, בוא תוציא אותו!'. כשבעלי הוציא אותו אני כבר ראיתי גופה בדמיון שלי. צעקתי לשכן שלנו 'הצילו, תבוא מהר! גלעד היה באוטו, הוא לא מגיב'. הבכור שלי הגיע עם מים, שפכנו על גיל וזה לא עזר. בעלי ניסה להחיות אותו ואני התקשרתי למד"א. באותו הרגע לא הייתה קליטה, רצתי ממקום למקום עד שהצלחתי לתפוס אותם והם ביקשו ממני להכניס אותו לתוך הבית. העברתי לשכן שלנו את הטלפון כי אני לא הצלחתי להבין כלום בלחץ הזה. בעלי נשאר בבית, ואני יצאתי החוצה עם כל הילדים והתחלנו לומר תהילים. איחוד והצלה הגיעו ראשונים, וכשהתחילו להגיע יותר מדי אנשים, צעקתי. השכנים התחילו להתאסף בגלל שהם שמעו את האמבולנס ואני המשכתי לצעוק בהיסטריה  ולשאול אם מישהו יכול לקחת אותנו. אחת השכנות לקחה את הבת הקטנה, ומשפחה שאני לא מכירה הכניסה אותי אליה הביתה".

צילום: דוברות מד"א

מה אמרת לילדים?

"כשעמדנו בבית עם ספרי התהילים אמרתי לילדים שזה הזמן לקבל קבלות ולקרוע את השמיים בתפילות. שעוד יכול להיות פה נס. כל הזמן היה לי בראש - או שגיל מת או שהוא פתאום מתעורר ואומר 'בוקר טוב, עבדתי עליכם'. כשקראתי את ההודעה שהבן שלי נפטר, אמרתי לקדוש ברוך הוא, 'קח את כל הזכויות שיש לי ותן לילד שלי שיחיה'. כשהיינו בבית הגיעו עובדות סוציאליות, אחת הייתה איתי ואחת עם הילדים. לא ידעתי שהשם של גיל רץ בכל הרשתות החברתיות. החבר'ה של איחוד והצלה היו איתי וביקשתי מהם לומר לי אם הוא חי או מת. אמרתי להם – 'אני לא רוצה סתם להתפלל תגידו לי כבר את האמת'".

איך קיבלת את ההודעה שהוא נפטר?

"קיבלתי את הידיעה על מותו בהודעת וואטסאפ שעברה בקבוצות. ישר חשבתי על ההורים שלי, פחדתי בשביל אמא שלי, כי נכד נוסף שלה כבר נפטר. אני קיבלתי עדכון מהוואטסאפ ולא רציתי שגם ההורים שלי יגלו באותו אופן, רציתי שהמשפחה שלי תקבל עדכון בשיחת טלפון ולא דרך הודעות".

מה קרה אחרי שעדכנו אותך באופן רשמי?

"אמרו לי, 'עכשיו שאת יודעת, זה הזמן לאסוף את עצמך. יש לך עוד שישה ילדים'. ואז, הרגשתי סחרחורת, הדבר היחידי שרציתי זה לישון ולא לקום. הרגשתי זוועה. נכנסנו לבית, הרטיבו אותי והלכתי לישון על הספה".

אני מניחה שאחרי המקרה, התקשורת ניסתה ליצור אתך קשר

"כבר בדרך הביתה הרגשתי את האכזריות של ערוצי החדשות, הדבר היחידי שמעניין אותם זה עוד חדשות לאוסף. לא משנה כמה ניסו להרחיק אותם, הם עמדו עם מצלמות וניסו לצלם אותי עם בעלי. יש אפילו סרטון שהעלו באחת התכניות, עוד אפשר לראות אותו באינטרנט, רואים בו את בעלי מקנח את האף, אין לכם תמונות אחרות לשים?. כשהתקדמנו לבית עברתי את הכתבים בריצה כשחברות מסתירות אותי. פחדתי שישאירו אותי לבד. גם כשהגיעו חוקרים מהמשטרה לא הסכמתי להישאר לבד".

ולמרות הכל החיים ממשיכים

שירה מתגוררת בנתיבות עם בעלה וששת ילדיהם. לאחר שבנם הקטן נפטר הביקורות לא איחרו להגיע ואיתן גם המחשבות לעזוב הכל מאחור ולהתחיל מחדש בעיר אחרת.

"התלבטתי הרבה אם לעבור דירה. אחרי שגיל נפטר", סיפרה שירה, "אבל אני כבר לא מאמינה שזה יקרה. הקבר שלו פה ואני רוצה להיות קרובה. מבחינתי יש הבדל בין 'לקפוץ' לקבר לבין לנסוע אליו. עוד לא יצא לי להיות שם לבד, אבל עצם הידיעה שהוא קרוב ושאוכל תמיד להגיע אליו מתי שארצה, אפילו לעצור בדרך לעבודה לחמש דקות ולהמשיך את היום, מנחמת אותי".

היו תגובות לא קלות אחרי שגיל נפטר, הידיים קלות על המקלדת.

"כל עניין הטוקבקים מטורף. אחיין שלי נהרג בתאונת דרכים לפני שנה וחצי, הוא נסע על אופניים, והתגובות היו ארסיות. אנשים כתבו 'איזה חוסר אחריות, מי נותן לילד קטן לנסוע בלי קסדה על אופניים חשמליים', ותגובות אחרות באותו סגנון. תקפו את ההורים. ואני שואלת - הייתם שם? אתם יודעים מה קרה? המשטרה סגרה את התיק, הוא היה עם אופניים, קסדה, ועצר במעבר חצייה, ציית לכל הכללים".

איך אנשים הגיבו אחרי המקרה שלכם?

"אנשים כתבו דברים. האשימו. אם הייתי יותר מפוקסת להבין את חילול השם שהמקרה שלנו עשה אולי כן הייתי מסכימה להתראיין".

מה הכוונה בחילול השם?

"חברות שלי עד היום בטוחות שמה שפורסם בתקשורת קרה, פורסם שהורים שכחו את הילד בעקבות ניקיונות לפסח. אפילו אנשים שנמצאים במעגל השני שלנו מסיקים מסקנות ממה שהתקשורת כותבת. מקומון בדרום התקשר לחברה טובה שלי, וראיין אותה על המקרה, וכמובן בידיעה עצמה סילפו את הדברים שלה. היא אמרה להם שאין קשר בין מה שאמרה לבין מה שכתבו ואיימה לתבוע אם לא ישנו את הידיעה. יש לי את ההקלטה".

הם שינו את הידיעה?

"כן. הם תיקנו את הכתבה אבל הנזק נעשה. הם פרסמו שגיל נשכח ארבע שעות ברכב. זה היה פחות משעתיים. הילדים סיימו לנקות את האוטו ונכנסו הביתה, תעלומה, עד היום אנחנו לא יודעים מה עבר עליו. אני לא הייתי ארבע שעות בבית כשהמקרה קרה, שעתיים אחרי שהגעתי הביתה מצאנו אותו מת. אני עוד הספקתי עוד לדבר בתוך הבית, אי אפשר לדעת כמה זמן הוא היה באוטו".

יש מסר שהיית רוצה להעביר לאימהות אחרות שאיבדו את ילדיהם באותן נסיבות?

"כל מוות הוא משמים. תמשיכו לשחרר את הילדים. אחרי מקרה כזה צריך לדעת עוד יותר לשחרר ולא לכבול את הילד. לכו לקבוצות תמיכה, זאת לא בושה. צריך להישבר, מותר להישבר, וכדאי להישבר. וצריך לזכור שהחיים ממשיכים. מעבר לזה חשוב לי להגיד שיש לנו עם מדהים, אחרי המקרה הגיעו המון אימהות לתמוך. טוב שיש על מי להישען."

 

הראיון פורסם לראשונה בספירלה, אתר הסטודנטים של המחלקה לתקשורת במכללת ספיר.