האזעקה אמש, שוב הקפיצה אותי והציפה בי תחושת פחד לא ברורה. הגראד נפל לא רחוק מביתי, בשכונת רמות. הפעם נכנסתי לממ"ד לבד. הבנים שלי, חיילים, כל אחד בבסיסו, ופתאום הפחד תפס אצלי מקום אחר. פחד על בית ופחד גדול יותר, על הבנים שלי. בתקופה האחרונה הלכנו לאיבוד. היינו עסוקים בלעקוב אחרי הדרמה שקשורה בעיתונאי הסעודי ג’מאל חאשוקג’י, בסערה שמתקרבת להציף את פלורידה, ואפילו ברכבת שנתקעה על המסילה, אבל משום מה הצלחנו לשכוח ולהדחיק את הטרגדיה האמיתית שלנו - טילי הגראד בדרום. הידיעות על המלחמה הצליחו באופן לא מפתיע להידחק לשולי העיתונים והלחימה היומיומית שמתרחשת בדרום הפכה לשגרת יומנו. צר לי עלינו תושבי באר שבע, שוב נכנסנו  לשורה נוראית של סטטיסטיקה. הידיעה כי גורל דומה פקד גם את אשקלון, נתיבות, ואשדוד, עיר עיר בתורה, בוודאי לא מספקת לנו נחמה.

התרגלנו שהממשלה מפקירה את תושבי הדרום, והסתגלנו ל"שגרת חיים" של טילים ואזעקות שלאף עם ומדינה אסור להסכים לה. אבל הגיע הזמן להתעורר. אנחנו כבר הרבה זמן במלחמת התשה - שקטה, מטפטפת, בוערת, עטופה בבלוני גז ובנערים שלנו לבושי מדים עומדים על הגבול. אני לא אשת צבא, לא יושבת בקבינט הביטחוני, לא בין מקבלי ההחלטות. אני רק תושבת הדרום. אימא לשני חיילים, האזרח הפשוט. אבל אני לא יכולה שלא לשאול את עצמי למה לא ממשלת ישראל לא פעלה עד עכשיו? למה חיכינו 14 שנה עם המנהרות, למה לא עשינו יותר נגד החמאס? ולמה אנחנו ממשיכים לשתוק? המלחמה הזאת עוד תשפיע על כולנו, תיכף יעלו המחירים כי מרבית התקציבים יופנו ללחימה ושוב ניכנס לסבב שלא ברור כיצד הסתיים ועם כמה אבדות - ומי יעז להתלונן? הרי הכל בשביל המלחמה.

ציפורה חלפון. צילום ביתי

כרגע נראה כי השלטון אינו יודע כיצד לפתור את בעיית עזה ומכריח אותנו להתרגל למציאות הקיימת. האומנם אין פתרון? האומנם אין דרך לגרום לצד השני להבין שיש לו גם מה להפסיד מכל עימות? בישראל מלחמה היא כמו תהפוכות מזג האוויר. פעם בכמה ימים יש שרב, וחוץ מלדבר על זה, אין בעצם הרבה מה לעשות. אפשר אולי להתגונן מהשרב באמצעות מזגן, או כיפת ברזל אם תרצו, אך אי אפשר לשנות את המציאות. אלה הם חיינו ולומדים להסתדר עם זה. הרגילו אותנו להניח שהעימות שלנו הוא מול "ארגוני טרור", מול "כנופיות" ומול "פעילים". איתם אנו בעימות, ושאר האוכלוסייה לא קשורה לאירוע, היא סתם במקרה שם, שלא לומר קורבן של המצב. הואיל ומי שנותן היום את הפקודות לצבא מעדיף שתושבי הדרום ימשיכו לספוג חבלה והרג על פני גביית המחיר מתושבי הרצועה, כנראה שנמשיך לחזות בעוד ועוד סבבי עימות. אלא אם נשנה את כללי המשחק שכפינו על עצמנו.

שהם ודור חלפון, בניה של ציפורה. צילום ביתי

תושבי הדרום - אסור לנו להסכים למצב מעוות זה. אנחנו חייבים עכשיו ומיד להציף את הטלפונים ותיבות הדואר של מקבלי ההחלטות. מערכות העיתונים חייבות להפציץ את דפי הפייסבוק של האתרים ולהזכיר להם – אנחנו כאן! אין אף גוף תקשורת שיוכל להתעלם ממרכזיה קורסת. ואם כל זה לא מצליח, בואו נבקש מגל גדות, הוונדר וומן שלנו, להגיע לבאר שבע. תמונה שלה במקלט בזמן אזעקה תקבל שער בכל מהדורות העולם והארץ. ואולי סוף סוף יתייחסו לדרום.

לי רק נותר להתפלל אליך אלוקים, שלחתי שני ילדים לצבא כי צריך, כי אין ברירה. שלחתי בחורים תמימים והפכתם אותם ללוחמים. כמה אימהות כמוני יש, שלא עצמו עיניים הלילה ומי יודע עוד כמה לילות. אז אלוהים, מכיוון שחינכתי אותם שחייבים להגן על הארץ הזאת, ומכיוון שלא ידעתי את עוצמת הפחד ומחירו עד שהם "עלו" על מדים, אני דורשת ממך - שמור עליהם, שמור על הבנים שלי, על כל החיילים על כוחות הביטחון ועל כל עם ישראל. התקופה הזאת מלחיצה מידי, הדאגות מציפות והמחשבות מכרסמות. כמה קשה להישאר חזקה, כמה קשה לצבור עוד כח. אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּיְיָ מָגֵן עֶזְרֶךָ וַאֲשֶׁר חֶרֶב גַּאֲוָתֶךָ וְיִכָּחֲשׁוּ אֹיְבֶיךָ לָךְ וְאַתָּה עַל בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹךְ: יְיָ צְבָאוֹת עִמָּנוּ מִשְׂגָּב לָנוּ אֱלֹהי יַעֲקֹב סֶלָה: יְיָ צְבָאוֹת אַשְׁרֵי אָדָם בֹּטֵחַ בָּךְ:יְיָ הוֹשִׁיעָה הַמֶּלֶךְ יַעֲנֵנוּ בְיוֹם קָרְאֵנוּ: יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ יְיָ צוּרִי וְגֹאֲלִי.

** הכותבה הינה פעילה חברתית, ויו"ר מתנדבי 'יחד למען החייל'