למצבים האלה יש תסריטים קבועים: אישה (ידועה יותר או פחות, צעירה או מבוגרת, בעלת מעמד או לא) מחליטה לספר על תקיפה או הטרדה מינית שעברה לפני שנים. היא מתלבטת, חושבת משתפת חברות ובני משפחה בהתלבטות ולבסוף מחליטה לצאת לזירה הציבורית.
המטריד - בדרך כלל אדם ידוע בתחומו או בכלל, איש לא צעיר, שהיה בעבר או שעדיין בעמדת כוח - מתעורר בבוקר ובעיניו חושך.
בסצנה הבאה בדרך כלל מפנים את האצבע כלפי האישה שסיפרה את סיפורה: למה עכשיו? למה לא קודם? איך הוא יכול להתגונן? לפני שנים היו נורמות אחרות, זה היה מקרה חד-פעמי, הוא מאוד מכבד נשים, אין לה דרך להוכיח, הוא לא זוכר מקרה כזה, מי יודע אם היא לא ממציאה, והרבה פעמים זה גם מסתיים במשפט: אני אתבע אותה דיבה אם היא לא תחדל מההשמצות.
גם היום אנחנו שוב בשיאו של גל כזה: העיתונאית המוערכת חנה קים חשפה שני סיפורי הטרדות/תקיפות מיניות שחוותה בעבר - האחת מצידו של השר לשעבר חיים רמון והשנייה מצידו של העיתונאי דן מרגלית. אליה חברו נשים נוספות, אחת מהן עיתונאית מוערכת לא פחות, אורית שוחט, שיצאו גם הן עם סיפור הטרדה מצידו של מרגלית. עדויותיהן פורסמו בהארץ, על ידי העיתונאית רויטל חובל.
כמובן שכמו תמיד, מיד עולה נהמה מהרשתות החברתיות: מה אתן רוצות, לחסל את הקריירה שלו? עושות לו סיכול ממוקד? איך הוא יכול להתגונן? האם אתן רוצות שהוא יעזוב את עבודתו? יפסיק לכתוב? להתראיין? לדבר? לנהל? להוביל?
כדאי אולי קודם כל להזכיר שגם הנשים חושפות את עצמן. וברור שגם הנשים הן הבעלים של הסיפור הזה שהתרחש בין שני אנשים, בדרך כלל ללא עדים. אז גם להן מותר להחליט איך ומתי לפרסם את הסיפור. המהפיכה של #MeToo מדהימה לא רק בשל השינוי שהיא גורמת (ושואפת לייצר), אלא בשל העובדה שנשים לא מתביישות עוד לעמוד במרכז הזירה הציבורית ולדבר על ההטרדות והתקיפות המיניות שעברו. אז לא מדובר כאן בנשים שמסתתרות מאחורי כינויים, או שמתראיינות כשהן מפוקסלות. מדובר בנשים ששמות את השם שלהן ואת המוניטין שלהן על המאזניים ועלולות לסבול מזה. עלולות לשלם מחירים לא פשוטים. עלולות להיות חשופות להתקפות, לאנשים שיערערו על האמינות שלהן, על המעמד שלהן, על המקצועיות שלהן. הן עלולות להיות מעכשיו ולתמיד מקוטלגות במגירה של ״המתלוננת נגד…״, מכאן ואילך בכל פעם שיעלה סיפור דומה, יתקשרו אליהן עשרות תחקירניות ותחקירנים של תוכניות וינסו לשכנע אותן לדבר, להשתתף בדיונים להביע את דעתן. ירדדו את העשייה המקצועית שלהן להגדרה אחת: מי שעברה הטרדה מינית.
וככל שזה נוגע לגברים המואשמים בהטרדות: האם התקפה היא התשובה היחידה לחוויות אותנטיות של נשים? האם האופציה היחידה שעומדת בפני הגברים היא להיות או לחדול? להדוף את הטענות או להילחם בנשים ובמתלוננות? הרי יש מנעד רחב ומגוון בין להכחיש, להילחם במתלוננת ואפילו לתבוע אותה, לבין לאבד את מקום העבודה ואת המעמד.
אז אני רוצה להציע לדן מרגלית ולחיים רמון אופציה אחרת: לקחת אחריות. לומר שזה שאתה לא זוכר לא מעיד שהדברים לא התרחשו. לומר שלא היית ער לזה שאתה גבר לבן בעל מעמד מקצועי וחברתי נחשב וחזק. להגיד שלא הייתה לך מודעות למה שעשית. שאז כך נהגו כל החברים שלך, שגם הם היו גברים לבנים בעלי מעמד מקצועי, ולא חשבת שזה משהו פסול. לומר שהיית אדיוט וראית בעיתונאית צעירה אובייקט מיני ולא קולגה שמתחרה על אותו שדה כמוך (דן מרגלית) או אובייקט מיני ולא עיתונאית רצינית שמנהלת יחסים מקצועיים עם אדם פוליטי (חיים רמון). לומר שאין לך ספק שהיום לא היית מתנהג כך ושאתה לא מתנהג כך.
אנחנו לא נגד גברים, אנחנו נגד הטרדות ותקיפות מיניות. וככל שהגברים יבינו שגם להם יש חלק במהפיכה הזאת, וככל שייקחו אחריות ויבינו את הפסול במעשים שלהם לעומק, כך ייטב לכולנו. עדיף גבר שהטריד מינית ולקח אחריות מלאה, ועשה עם עצמו תהליך והבין מאיזה מקום הייתה ההטרדה הזאת, והבין את המעמד הפריבילגי שהיה לו ושאולי עדיין יש לו - מגבר שמכחיש ותוקף כאילו כלום.
כי - וזו לא קלישאה - הטרדות מיניות אינן ״בעיה״ של נשים. הטרדות מיניות הן קודם כל בעיה של המטרידים ובכלל זו בעייה חברתית של כולנו.