דן מרגלית לא היחיד. במשך שנים, שורה ארוכה של בכירים בתקשורת חשבו שהכל מותר להם. מבושמים מהכוח לו זכו בשל מקצועם, הם ניצלו את מעמדם לנהוג ככל העולה על רוחם בנשים צעירות, שכל מה שרצו היה לכתוב. העדויות של הנשים הן קשות. אמנם חלפו שנים מאז המקרים, ורובן כבר לא צעירות בעצמן, אבל הן זוכרות היטב - כל הבל פה, כל מגע שהיה ללא הסכמה.

לכאורה היום הכללים השתנו. פרשת עמנואל רוזן היתה אמורה להרים את המסך מעל מה שבאמת התרחש במערכות של כל אמצעי התקשורת, ולהוכיח עד כמה גדולה היתה ההסתרה. אך למרבה הצער, קשר השתיקה עדיין נמשך. לא אשכח את הרגע בו ישבתי מול טל ברמן בכנס "שובר מסך" בעמק יזרעאל לפני כשבע שנים. ברמן אמר לי על פרשת רוזן שבדיוק עלתה לכותרות: "כולנו ראינו וידענו שהוא מפלרטט, אבל זה?״, אלה  בערך היו המילים שהוא השתמש בהן, והן מלמדות היטב על ההתעלמות לכאורה ממעשיו של מי שנחשב קולגה. לכן מה הפלא שהם הרשו לעצמם להמשיך ולפגוע בנשים?

אותם גברים בחליפות שלאורך שנים פגעו בנשים היו השליטים של אמצעי התקשורת השונים, שליטים כל-יכולים בממלכת האגו. ובממלכה הזו הנשים נחשבו לסרח עודף, שואבות המים של הגברים בחליפות. רק למעטות מהן באמת ניתנה הזדמנות לממש את הפוטנציאל שלהן, ומעטות עוד יותר הצליחו להתברג ולעמוד לצד לובשי החליפות, מחככי הגרון מול המצלמות.

ככל ששמם כקריינים, פובליציסטים וטאלנטים פרח ועלה, כך גדלה תעוזתם. גם כיפה על ראשם לא מנעה מהם לבצע מעשים חמורים בנשים שבאו אליהן בעיניים נוצצות, בתקווה שיהיו עבורן מורי דרך והשער למקצוע, או לכלי התקשורת שבו חפצו לעבוד.

הנשים שנפגעו פחדו שאם הן יספרו או יתלוננו, הן יהיו אלו שישלמו את המחיר. שמן יוכפש, יסגרו בפניהן דלתות, והחלום להיות נשות תקשורת ייגנז. וכך, לאורך שנים, ההתנהגות המטרידנית התנהלה כמעט באין מפריע, כשהם עצמם ידעו זה על מעשיו של זה, התהדרו במה שהם כינו 'כיבושים', החליפו חוויות ואף גרוע מזה - הבהירו מי לכאורה 'קלה' להשגה.

כך, למשל, כתבה לי אחת מהן ״הייתי צעירה, מאוד רציתי לעבוד בטלוויזיה. הפנו אותי אל אחד הבכירים. הוא הציע לי טרמפ, אמר לי שנדבר בדרך. נסענו ובשלב מסוים הוא פנה לפרדס. שאלתי אותו מה אתה עושה, והוא ענה לי 'אני לא זוכר שכבר קיבלתי אותך לעבודה, אז תראי לי מה את יודעת לעשות". זו עדות אחת מיני רבות.

יש בידי עדויות נוספות וכואבות. רבים מהמטרידים כבר מבוגרים, חלקם חולים, חלקם כבר לא באמצעי התקשורת. אמנם נגד אף אחד מהם לא הגיעה עדות מהשנים האחרונות - למעשה, כל העדויות הן מלפני 30 שנה בערך - אך הנשים הפגועות, שזוכרות כל שניה, אומרות שהן לא שוכחות ולא סולחות. עם זאת, ממש מאותן סיבות שהן שמרו על שתיקה לאורך כל השנים, גם עכשיו הן לא מעוניינות לדבר. וכך נשמרות אצלי העדויות בתיקיות. ועל כל תיקיה מופיע שם הפוגע.

לו רק כל חברותיי, נשות התקשורת בכל אמצעי התקשורת, הצעירות, הבוגרות, המפורסמות יותר או פחות, היו מתכנסות לערב אחד שבו הן היו עולות זאת אחר זאת על הבמה ומספרות את סיפורן, אף אחד לא היה מעז להגיד שהן ממציאות או משקרות.