יש אמרה פמיניסטית מפורסמת שאומרת Well behaved women don’t make history - שזה בעברית: "נשים שמתנהגות יפה לא עושות היסטוריה". האמירה הזאת נכונה בהתאמות גם למשחק הפוליטי. א/נשים נחמדים לא מתאימים לשדה הפוליטי, ולעיתים קרובות גם לא רושמים הישגים, משאירים מורשת, או עושים שינוי.

הטרגדיה של מפלגת העבודה ושל אבי גבאי היא שהם החליפו מוקדם מדי את יושב ראש המפלגה. כדרכה של מפלגת העבודה, חשבון הנפש לא איחר לבוא. 24 מנדטים שהביאו בוז׳י הרצוג וציפי לבני נראו בעיניהם כישלון וזמן קצר אחרי בחירות 2015 הם הכתירו על עצמם מלך חדש - אבי גבאי. היום, 3 שנים אחרי, לנוכח האנרגיות המתפרצות בשדה הפוליטי, הקמתן של מפלגות חדשות מהניילונים, הצטרפותם של שחקנים רעננים ואטרקטיביים לזירה הפוליטית - נראה אבי גבאי כמו צעצוע משומש, עייף, וכזה שלא מספק את הסחורה.

במערכת הפוליטית הנוכחית כל מפלגה מחפשת את הקוסם שיביא גשם של מנדטים. אידיאולוגיה אאוט, הפעם הבחירות הן אישיות. ציפי לבני היא פוליטיקאית ותיקה. לבני החליטה ללכת לפוליטיקה אחרי רצח רבין, והצטרפה לליכוד ב-1996. היא נכנסה לראשונה לכנסת ב-1999 ברשימת הליכוד וטיפסה מאז באופן עקבי ורצוף. לבני מילאה שורה של תפקידים בכנסת ובממשלה. יש לה ניסיון מרשים ומשמעותי. היא כיהנה כשרה בכמה משרדי ממשלה (קליטה ומשפטים הם רק שתי דוגמאות), ואף הייתה שרת חוץ (כשעדיין היה תפקיד כזה). במסגרת הזו הייתה חברה בקבינט המדיני-ביטחוני וניהלה משא ומתן לסיום מלחמת לבנון השנייה. בנוסף היא עמדה בראש צוות המשא ומתן הישראלי-פלסטיני. מעט נשים בפוליטיקה הישראלית רכשו ניסיון פוליטי ומדיני כה רחב ומרשים כמו ציפי לבני. למעשה, למעט פוליטיקאים - גברים ונשים - יש ניסיון פוליטי ומדיני כמו שיש לציפי לבני. היא הייתה בדיונים הכי סודיים, סגורים וממודרים, שמעה הערכות ביטחוניות וניצבה במוקד קבלת ההחלטות. חברי כנסת באו והלכו, ולבני שם כבר 20 שנה ברציפות.

ניסיונו הפוליטי והמדיני של אבי גבאי לא מגרד את הניסיון של ציפי לבני. השותפות בין השניים נכפתה על שניהם. השותפות לא נולדה מבחירה. למעשה מעט מהלכים בפוליטיקה בכלל ובשדה המדיני בפרט נעשים מתוך בחירה חופשית. כל המהלכים מבוססים על אינטרסים. לעיתים קרובות אלה אינטרסים אישיים - כי מה לעשות, בסופו של דבר האדם מוביל את הדרך ולא להיפך - ולעיתים נוסף לזה גם אינטרס מפלגתי-תנועתי-קבוצתי כלשהו. ורק בפריזמה הזאת צריך להסתכל על המשבר בין לבני לגבאי.

היא מאפילה עליו. אין מה לעשות. הניסיון שלה בשדה המקומי והבינלאומי מציג אותו כטירון. הידע שלה, ההיכרות שלה עם המערכת ועם תהליכי קבלת החלטות מאיימים עליו. גבאי קנה את שמו ואת המוניטין שלו כאשר החליט להתפטר מהממשלה על רקע מתווה הגז. הוא הציג עמדה עצמאית, בלתי מתפשרת, של מי שמוכן לשלם מחיר אישי כבד למען ערכים ולמען הציבור. אין ספק שזה היה מעשה נדיר וערכי. המעשה הזה בלבד (בתוספת הביוגרפיה האישית שלו) הובילו אותו כל הדרך לראשות מפלגת העבודה. בלי לכהן יום אחד בכנסת, בלי להוביל חקיקה, בלי לבנות קואליציות, בלי להוביל מהלכים מדיניים. שום פרט ביוגרפי שלו - מרשים ככל שיהיה - לא משתווה לניסיון של ציפי לבני בשדה הפוליטי והמדיני. אין כאן היבט מגדרי מובהק מעבר לעובדה שהוא גבר והיא אישה. יש להניח שאילו לבני הייתה גבר עם אותו ניסיון, היה גבאי מעביר אותה אותו מופע השפלה פומבי. 

גבאי צריך לבסס את מעמדו, כוחו ומנהיגותו לנוכח ההתרסקות המתמשכת בסקרים, למול הפרסומים על ניסיונות ההתארגנות של חברים במפלגה לחבירה למפלגות אחרות. כשהוא דחוק לפינה, הוא נאלץ לבצע מהלך פומבי, מהדהד, מהלך שיעורר שיח ובאז ברשתות החברתיות, מהלך שידברו עליו, מהלך שיתפוס כותרות, שיפתח מהדורות. גבאי צריך שידברו עליו לא כלוזר, אלא כמנהיג. גבאי צריך לתפוס את מקומו בצמרת ראשי המפלגות לצד נתניהו, גנץ, או כל שחקן חדש מהקופסה שהרגע הצטרף למערכה. לבני, מצידה, תצטרך עכשיו להיכנס מחדש לזירה שבה החדש, הנוצץ והבלתי מוכר (עיין ערך גנץ) הוא האטרקטיבי. ולעומת זאת הישנה, המנוסה, הוותיקה והיודעת - היא אאוט.