"לפעמים אני מרגישה ממש שקופה", הבת שלי אמרה לי באיזה ערב, משאירה אותי המומה אל מול האופן שבו היא מסוגלת להביע תחושה כזו כואבת ועמוקה בצורה כל כך פשוטה וישירה ללא פילטרים. לא העליתי על דעתי שמילים כאלו יכולות לצאת מגוף כל כך קטן, ואף על פי שהן נושאות מטען כבד, היא הביעה אותן באותה הקלות שבה היא אומרת שהיא רוצה שאקריא לה סיפור. היא רק בגן חובה וכבר עכשיו היא חוזרת הביתה עם תחושת עלבון מילדות אחרות בגן שדחו את קרבתה.

בשנה הבאה הילדה שלי תעלה לכיתה א' בבית ספר חדש ואני אצטרף לחבורה גדולה של אימהות חוששות ומודאגות. רק בשבוע שעבר הרשת געשה ורעשה מסיפורה של אופק, ילדה מקסימה בת 13, שסיפרה בבכי מול המצלמה על החרם שחוותה במשך שש שנים כבר מכיתה א'. עכשיו כולם מפרגנים כי אופק קיבלה קמפיין למשקפיים, וגם הלב שלי איתה. אבל מה עם הילדים האחרים? מישהו יכול להבטיח שאחרי שהבאז סביבה יירגע וכולם יעברו לגיבור הרשת הבא - דבר כזה לא יקרה גם לבת שלי? אני מעריצה את אופק שהסכימה לחשוף ולדבר, כדי שאולי משהו ישתנה לטובת ילדים אחרים שלא יחוו את הגיהינום שהיא חוותה, אבל אני גם מסתכלת עליה ויודעת, שחרף התקווה לשינוי, חרם זו לא אופנה חולפת, וגם היא כבר נשרטה לכל החיים.

 

אופק ראשון. צילום מסך

אופק ראשון. צילום מסך

 

האמת היא שבכלל לא צריך ללכת רחוק עד לחרם, מספיק להיות ילדה לא מקובלת, כמו שאני הייתי. תחת עננת החרם שריחפה בבית ספר, אני הייתי זו שמנסה להסתדר עם כולם, שלא לומר לרצות את כולם. גדלתי, בצל הילדות המקובלות, מתביישת במי שאני, בגבות שהתחברו להן פתאום ובחזה שלי שבלט לפני החזה של כולן, מרגישה כמו ברווזון ממש מכוער.

באחד מהימים מלכת הכיתה וסגניתה הזמינו אותי לשחק איתן אחרי הצהריים. כשהגעתי שמחה ומאושרת (כיוון שאושרתי על-ידן), הן הציעו (כלומר – התעקשו) שאחליף לגופייה כדי להצטרף אליהן לריקוד. אז הבנתי – הן הזמינו אותי כדי לגחך על השערות בבית השחי שלי שכבר הראו סימני גדילה. העלבון, הבושה ותחושת הניצול שחשתי היו גדולים עליי, ולא יכולתי לשתף בזה אף אחד. בהמשך, כשבנים התחילו להציע חברות לבנות, וכולם התחילו להסתובב מסביב בזוגות, אני נשארתי לבדי. כל ערב לפני השינה הייתי שוכבת במיטה ומתפללת שיום יבוא ומישהו יציע גם לי במסיבת כיתה לרקוד סלואו לצלילי וויטני יוסטון. אבל זה מעולם לא קרה.

צילום: shutterstock

"לפעמים אני מרגישה ממש שקופה". צילום: shutterstock

 

כמו ילדה מוחרמת, גם אני הרגשתי שקופה. אז התחלתי פיזית להעלים את עצמי, בעזרת חברתי החדשה והיחידה - האנורקסיה, שנתנה לי את כל הלגיטימציה להעלם פיזית ונפשית, ולהתבודד בתוך בועת ההרעבה העצמית. השקעתי את כל המשאבים שלי בלימודים ובדיאטה שלי, כדי לטשטש את העובדה שבעצם אין לי ממש חברים. אם אני לא יפה – לפחות אהיה רזה, חשבתי. לקח לי כמה שנים טובות אחרי התיכון כדי להצליח להחלים, אבל האנורקסיה התגלתה כחברה נאמנה, מסרבת להיפרד. כמו כתמים עקשניים, גם שנים אחרי שהחלמתי, נשארו בי עוד שאריות של משקעים.

היום, אני זו שמחרימה את בית הספר. אין לי חברות מתקופת הלימודים (כן, גם לא בפייסבוק), ואין לי געגועים. שכן עד היום, אף על פי שעברו שנים רבות מאז, כשאני פוגשת מישהי שלמדה איתי בחטיבה או בתיכון, אני מתכווצת כמו הילדה הקטנה, המכוערת וחסרת הביטחון שהרגשתי. אמא שלי תמיד אומרת "העולם של הילד הוא אכזר". זה נכון, ילדים הם כמו מפלצות קטנות – כמה שהם חמודים ככה הם יכולים להיות אכזריים אחד כלפי השני, חסרי אמפתיה ורגישות. אין ספק שלפני שמלמדים את הילדים שלנו חשבון, אנגלית ואפילו לקרוא ולכתוב, צריך ללמד אותם להיות בני אדם טובים. אבל גם אין ספק שאת הדברים החשובים באמת לא לומדים בבית הספר.