הניסיון של חברות להקת הספייס גירלז להתניע את האיחוד שלהן בגוונים חדשים של מהפכה נשית עלה על שרטון. הגרדיאן הבריטי חשף כי חולצות שנוצרו במסגרת קמפיין "gender justice" (צדק מגדרי), בשיתוף חברות הלהקה וארגון Comic Relief (ארגון בריטי שנלחם בעוני ברחבי העולם) יוצרו בסדנאות יזע בבנגלדש. התחקיר שהתפרסם חשף שבמפעל שמייצר את החולצות מועסקות נשים שאולצו לעבוד 16 שעות ביום בתנאי עבודה נצלניים, והרוויחו סכום של 35 פני לשעה (1.6 שקל). אותן נשים הוטרדו מינית וספגו יחס משפיל ממנהלי המפעל שכלל קללות, הצקות והתעמרות בלתי פוסקת. אירוני, אבל החולצות שייצרו אותן עובדות נושאות את הכיתוב "IWannaBeASpiceGirl" (אני רוצה להיות ספייס גירל) ו- "gender justice" (צדק מגדרי), והכסף ממכירתן נותב לקמפיינים לטובת העצמה נשית. הלהקה עצמה טוענת כי נערכו בדיקות מוקדמות עם החברה הקמעונית שנבחרה לייצר את החולצות, אולם היא החליטה להחליף ברגע האחרון את המפעל בו הם יוצרו.

 

הבריטים בשוק, ואיתם גם כל העולם. עשרות אלפי מעריצים שכבר קנו את החולצות מזועזעים ממה שעומד מאחוריהם. סביר להניח שהספייס גירלז היו מעדיפות להעלים כל זכר לשערורייה המביכה, אבל למרות הכל יש לה גם צדדים חיוביים: ההיסטוריה של סדנאות יזע ומפעלי עבודה נצלניים הולכת הרבה שנים אחורה, כולנו יודעים שזה קיים אבל מעדיפים להעלים עין. עכשיו, כשכל העולם מתעסק בתקרית המביכה והמזעזעת של הלהקה, אנחנו לא יכולים להדחיק יותר את העובדה שיש סיכוי גדול שגם הבגדים שאנחנו לובשים "מוכתמים" בדמעות של ילדים, נשים וגברים שסבלו רק כדי שעוד טי שרט מיותרת תגיע אלינו לארון.

האנשים שעובדים במפעלים מהסוג הזה נאלצים לעבוד בתת תנאים שלעיתים אף מסכנים את חייהם. רק בשנת 2013 קרס מבנה בן חמש קומות שחלק ממנו הוסב למפעל טקסטיל ללא היתר. 1,134 עובדות במפעל נהרגו, ולמעלה מ-2,600 נפצעו. יום לפני הקריסה העובדות במתחם פונו בגלל סדקים שהתגלו במפעל, אך הן אולצו לשוב אליו יום למחרת. מנהלי העבודה שלהם הכריחו אותן לחזור לעבוד בגלל הזמנות שקיבלו ואיימו שלא ישלמו להן אם לא יגיעו. רבות מהן כאמור, איבדו את חייהן. פריימרק, C&A, מנגו, וולמרט, ו-Kappa, הם רק חלק מהמותגים שייצרו בגדים באותו מפעל.

רק לאחרונה הופץ בפייסבוק סרטון בו מתארת אישה צעירה בשם נסרין שיקה שעבדה בתנאים דומים, איך מנהליה הכריחו אותה לעבוד בין 12-15 שעות: "היה זמן בו לא יכולתי אפילו לנשום כי הייתי חייבת לעבוד ולעבוד ולעבוד. שילמו לנו פחות מ-2 דולר ליום. כדי לעמוד בקצב של ההזמנות היית חייב לעבוד מ-4 בבוקר עד לשעות הקטנות של הלילה. תדמיין שאתה בן 9 או 10 ועובד כל כך הרבה שעות. אני זוכרת שהייתי אומרת לעצמי – 'הלוואי שמי שילבש את הבגדים האלה ירגיש אותי ואת הדמעות שלי, הלוואי שמי שלובש את החולצה הזאת ירגיש את המילים שלי ורק ייתן לי הזדמנות להיות חופשיה מהסבל הזה'. חייתי את החיים האלה שנתיים. כשהגעתי לאמריקה וצעדתי במחלקות הבגדים הענקיות הייתי בהלם. אז באמת הבנתי איפה הבגדים נמכרים וכמה האנשים שקונים אותם מנוכרים לסבל האנושי. אנשים חושבים שאם הם קונים בגדים חדשים זה יגרום להם להיראות טוב, אבל הם לא חושבים שזה תורם לסבל של ילדים ונשים ואנשים שמייצרים את הבגדים האלה".

 

 

מאוד קשה לדעת איפה באמת יוצרו הבגדים שלנו. גם אם אנחנו מקפידים לקנות אותם מחברות מוכרות יש סיכוי גדול שהם עדיין יוצרו במפעלים נצלניים. אז איך אפשר לוודא שהבגדים שאנחנו לובשים אכן יוצרו בצורה אחראית ואף אחד לא נוצל כדי להכין אותם? אתר xpose.ie מציע 3 כללים שאפשר לאמץ:

כלל ראשון: מחיר -  סימן האזהרה הראשון הוא די פשוט: כסף. אם מחירם של חולצת הטריקו או המכנסיים שאתם קונים הוא זול באופן לא הגיוני, סביר להניח שהיצרן צמצם עד כמה שהוא יכול את עלויות הייצור באופן שעדיין יניב לו רווחים, וכנראה שהוא קיצץ במקום הכי נוח – בתנאי ההעסקה ובשכר של העובדים הקטנים בשרשרת הייצור. זה כמובן לא אומר שאתם צריכים להוציא סכומי עתק על בגדים אבל חשוב שתהיו מפוקחים.

כלל שני: תשאלו - למרבית מותגי האופנה יש סלוגנים מוקפדים שתוכננו עד המילה האחרונה ומערך יח"צ משומן, אבל לעיתים הם בכל זאת יתקשו לענות על פניה מלקוח שיורה שאלות ישירות שעלולות להביך אותם. אתם יכולים לשלוח אימייל למותג האופנה האהוב עליכם ולשאול האם העובדים שמייצרים את הבגדים של החברה מועסקים בתנאים הוגנים. יוזמה חדשה מציעה לצייץ למותגים האלו את ההאשטאג whomademyclothes# ולבקש  פרטים על המקום בו המוצרים שלהם מיוצרים. אם החברה לא מסוגלת לתת תשובה כנה, יכול להיות שהמוצרים שלה אכן מיוצרים בצורה לא מוסרית, או שהחברה אפילו לא יודעת בעצמה היכן הם מיוצרים.

כלל שלישי: תשאלו את המומחים - אם המחקר שאתם עושים לא מניב תוצאות ואתם מתקשים לקבל תגובות ברורות, אתם יכולים לפנות לתנועת "המהפכה האופנתית", תנועה עולמית לא-רווחית, שנוסדה בעקבות קריסת המפעל ב-2013. התנועה מעודדת את הצרכנים לאתגר חברות ודורש מהן לספק תשובות לגבי האופן בו יוצרו המוצרים שהן מוכרות.

למרות שחברות האופנה הגדולות והקטנות ממשיכות להתחמק מאחריות, איפה שהוא בעולם יש מישהו שיודע בדיוק היכן הבגדים שלנו מיוצרים ואיך. מתפקידנו להפסיק לעצום עיניים ולעזור לאנשים אחרים שסובלים. הבגדים שלנו אולי נוצצים וחדשים אבל הם מלאים בכתמים שלא ירדו באף כביסה.