"במסגרת הסדר טיעון, בית המשפט הרשיע את הסייעת אינה סקיבנקו בהריגה", אני שומעת את המשפט הזה ומתחלחלת. אני לא מצליחה להרפות, לא מצליחה לעצור את הדמעות שחונקות אותי בכל פעם שאני חושבת על יסמין הקטנה נאבקת על כל נשימה ונלחמת בשארית כוחותיה לחלץ את עצמה תחת כובד משקלה של הסייעת, עד אשר היא נכנעת. פעוטה יפיפייה עם חיוך כובש ועיניים מחייכות שהייתה כל עולמם של זוג צעיר, הפכה ברגע אחד לסמל המאבק על חוק הפיקוח. בדמה הוא נחתם.

בפעם הראשונה ששמעתי את צמד המילים "עסקת טיעון" בהקשר של מותה של יסמין הרגשתי כאב בטן נוראי. זה היה קצת אחרי שהספקתי להתאושש מהכוונה של הפרקליטות להאשימה בהריגה בלבד (ולא ברצח) בטענה שלא ניתן להוכיח את כוונתה של הסייעת להרוג. "אין מצב", חשבתי לעצמי, "הרי הכל מתועד". והתיאורים האכזריים שפורסמו מתוך המצלמות, ותיעדו הכל, לא הותירו מקום לספק באשר לסיבת מותה של יסמין הקטנה.

 

יסמין וינטה. צילום ביתי

יסמין וינטה. צילום ביתי

 

"זה טוב לנו", ניסה להרגיע פרקליט המשפחה, "כך נוכל לסיים את המשפט בהליך קצר יותר ועדיין עונשה יהיה דו ספרתי". הוא היה סמכותי ובטוח אבל אותי זה ממש לא הרגיע. הנאשמת גזלה לא רק את חייה של יסמין, היא גזלה גם את חייהם של הוריה, דורינה וולדימיר, והפכה את החרדות של כולנו לאמיתיות. בדרך היא גם פגעה בשמן הטוב של הסייעות שעובדות קשה מאוד וזוכות לחשדנות רבה מצד הורים החרדים לשלומם של ילדיהם.

לתת פרס למפלצת

חוק הפיקוח על מעונות היום, הוא אחד החוקים הכי חשובים שנחקקו כאן. למעשה, לצד חוק המצלמות, זו הייתה ההכרה של המדינה לאחר מאבק של יותר מעשור, באחריותה לשלומם וביטחונם של הילדים שלנו בגילאי לידה עד 3. אילולא נוכחותן של מצלמות בגן של יסמין, מעולם לא היינו שומעים את שמה והיא הייתה הופכת, כנראה, לעוד אחת מהסטטיסטיקה של מקרי ה"מוות בעריסה".

 

אסנת ואתורי יחד עם יסמין וולדימיר וינטה. התמונה באדיבות אוסנת ואתורי

אסנת ואתורי יחד עם יסמין וולדימיר וינטה. התמונה באדיבות אוסנת ואתורי

 

למרות שאכן הושגה התקדמות, לצד החוקים חייבת להיות גם ענישה מחמירה. למעלה מ-90% מהתלונות שהוגשו נגד אנשי צוות על הזנחה והתעללות לא מגיעות בכלל לכדי הגשת כתב אישום בשל "העדר ראיות מספקות". וגם כשאלו נאספו  לכדי הרשעה, העונשים שהתקבלו עד היום היו מקלים במיוחד. חייבים להגיד, גם עם חוק הפיקוח אנחנו רחוקים מלהיות חסינים, החוק לא חל על כל אותן המסגרות בהם ישהו מתחת ל-7 ילדים, הם עדיין יישארו מתחת לרדאר. שלושה מחבריי למאבק על חוק הפיקוח הם הורים לילדים ששהו בגן שבו הצוות תועד במצלמות מטיח את הילדים במזרנים ומכה אותם. עסקת טיעון הזויה עם חמישה נשות צוות הובילה לעונשים מגוחכים של קנסות ועבודות שירות בלבד.

ניסיונות ההרגעה שמגיעים מכיוונם של גורמים בכירים שטוענים שעונשה של הסייעת של יסמין  לא נגזר עדיין, ושעסקת הטיעון אשר נחתמה היא עניין טכני בלבד, ממש לא עובדים עלי. צמד המילים "עסקת טיעון" בהקשר הזה הוא בעייתי בעיניי. הרי עסקה זה עניין של "תן וקח", אני לא מבינה איזה פרס מגיע לאישה שתועדה גוזלת באגרסיביות את חייה של פעוטה שכל פשעה היה שהיא לא רצתה לישון? איזה פרס מגיע לאישה שתועדה פעם אחר פעם "אוחזת, מטלטלת ומטיחה" פעוטות רכים, רק בשל הודאתה? ה"עסקה" הזאת היא בעייתית בעיניי כי היא ישר מחברת אותי לאוזלת ידה של המערכת אל מול אותו גן שנפתח פחות משבוע לאחר המקרה תחת שם אחר. אותה מערכת שבה אישה אחרת פותחת גן למרות שבעבר הורשעה בבית המשפט בגין התעללות.

 

הסייעת מגן הילדים בפתח תקווה. צילום: פייסבוק

הסייעת אינה סקיבנקו. צילום מתוך פייסבוק

אני מסתכלת על דורינה, אמה של יסמין, ורואה את עיניה האדומות והנפוחות מבכי שנמשך כל כך הרבה זמן, מתחננת בפני השופט שיתיר לפרסום את התיעוד של הזוועה שהיא נאלצה לראות. דורינה רצתה שכל העולם ייחשף לזוועה שעיניה ראו בזמן שביקשה לאחוז ברגעיה האחרונים של התינוקת שלה משחקת, חיה. בינתיים השופט לא הסכים. אני מקווה ש"משפט הצדק" שבו זכויותיה של הנאשמת מוגנות פעם אחר פעם לא יהיה על חשבון הצדק שראוי שייעשה עבור יסמין הקטנה ועבור הוריה השבורים, ובטח לא על חשבון הצדק שראוי שיעשה עבורנו כחברה.