'אם שוטר יהרוג אותי, אני רוצה שתדעו עלי ש...'  - הפוסטים האלה מציפים את הקיר שלי טוב בימים האחרונים. צעירים אתיופים כותבים על עצמם איפה נולדו וגדלו, איפה שירתו, מה הם למדו או לומדים, במה הם עוסקים, כדי שאם שוטר יהרוג אותם במשך היום, כשהם יצאו מהבית בנסיבות חייהם, שנדע מי הם היו. ומה הפסדנו. אני אהיה שם במחאה היום. זאת לא מחאה '"של האתיופים", זאת מחאה שלי. כישראלית. כאדם. זאת המחאה שלי לא בגלל שיש לי שני ילדים 'אתיופים', זאת מחאה שלי כי יש לי שבעה ילדים, ועשרות נכדים שלי יגדלו כאן.

מניסיון אני יודעת שמי שלא מחובר לאתיופים באופן אישי, קשר ממשי של חיים, משפחה, חברים, חיים של אינטימיות והכרות עמוקה - לא יכול להבין את זה. לא יכול להבין את הטענות, לא יכול להבין למה רצח של צעיר אתיופי בידי שוטר בכלל נתפס כרצח. 'מה השוטר היה יכול לעשות?' 'מה זה קשור לצבע?' 'מה זה קשור למוצא?' 'מה זה קשור למשהו בכלל?' אני יודעת שאנשים לא מבינים. גם בגלל זה זאת המחאה שלי, כי אני מבינה.

אין אתיופי שלא מבין למה זה 'רצח' ולמה זה קשור לצבע ולמוצא ולמה עוד זה קשור באופן יומיומי. גם אם נסיבות העניין הספציפי עצמו מעוררות סימני שאלה. תמיד הנסיבות מעוררות סימני שאלה. תמיד יש נסיבות ותמיד יש סימני שאלה. בשנים האחרונות יש עשר נסיבות ועשרה סימני שאלה על עשרה צעירים שנהרגו/נרצחו בידי שוטרים. כולנו זוכרים את סימני השאלה בעניין יוסף סלמסה ז"ל, ויבדל"א דמאס פיקדה אבל יש כל כך הרבה שמות וסיפורים ונסיבות שהציבור הרחב לא שמע עליהם בשום מקום.
.
אם שוטר יהרוג את הבן שלי, אני רוצה שתדעו ש...

שבדיוק לאחרונה ביקשתי ממנו שוב לחזור הביתה מוקדם ושישתדל לקחת איתו תמיד חברים לבנים כי המכונית של אבא שלו שהוא נוהג בה, נראית עליו חשודה בעיניים של שוטרים. שהוא צודק כשהוא נוסע (ובכלל יוצא מהבית) עם מדים ונשק או סימני הכר אחרים של חובש בגולני. ושכשביקשתי ממנו שיחזור מוקדם אז הוא ענה לי 'אמא, כבר לא צדים אתיופים ברחובות' ואני צחקתי בקול. ובכיתי. כי באותו יום התפרסמו סיפורי ציד של אתיופים ברחובות. והושבתי אותו לקרוא.

 

יעל משאלי. צילום מתוך פייסבוק

יעל משאלי. צילום מתוך פייסבוק

אם שוטר יהרוג את הבת שלי, אני רוצה שתדעו ש...

היא כל יום חוזרת הביתה ומספרת איך זה מרגיש להסתובב ברחובות שוהם ובכלל. וזה לא משהו שאפשר לשמוע כל יום בלי להבין את המחאה הזאת היום.
.
אם שוטר יהרוג את הבן או הבת שלי, אני רוצה שתדעו ש...

אני מניחה שאתם יודעים שזה לא ייגמר בפוסט בפייסבוק. חס כל החס וחלילות. 
.
לסיום – מילות פרידה מהמפכ"ל היוצא רוני אלשייך ומהדוברת מירב לפידות בהקשר הנ"ל: בראשית כהונתו של המפכ"ל "התפוצצתי עליו" בהקשר של יחס השוטרים לצעירים האתיופיים, התפוצצות של ממש - בכל הכוח, על כל התבטאות שלו בנושא. ממש בימים הראשונים והסוערים ההם יצרה איתי קשר מירב הדוברת. ישבנו, היא ואני, כמה וכמה פעמים, כולל אצלי בבית, ודיברנו על רשימה שלמה של תיקונים שצריכים להיעשות. כולל איך מדברים על הדברים ושפה מתאימה. מאז, בכל מהלך שנעשה טרחה מירב לעדכן אותי. מהרגע הראשון. המפכ"ל שינה מאד את סגנון הדיבור בהקשר הזה במשך הזמן, נעשו המון דברים נהדרים בשטח (משום מה לא מפרסמים אותם מספיק), קישרו אותי במשטרה עם עוד שפיצים, כולל אתיופים, ונעשו לא מעט נסיונות ליצור קשרים ותיקונים. משמעותיים מאוד מאוד (כולל סגירת תיקים, הורדת שיטור היתר בצורה משמעותית, ואינספור דברים נוספים). המצב בהקשר הזה, עם תום כהונתו של רוני אלשייך וכהונתה של מירב לפידות בשבתה כדוברת, וכמנוע אדיר בתחום הזה, לא דומה למצב בתחילת הכהונה. על זה אני רוצה להודות להם ולהצדיע. ולהכיר בזה באופן הציבורי הזה. ועדיין, בשטח, יש עוד כל-כך הרבה עבודה. עוד דבר שהשתנה מאד מאז שהתחלתי לכתוב על הילדים שלי בהקשר הזה ולבקש מכולם להיות נוכחים פעילים כשהם רואים שוטרים (או אחרים) מתנהלים בגזענות כלפי הילדים שלי או ילדים של אחרים - זה קורה. אנשים נוכחים משמעותית נעמדים לימין צעירים אתיופים בכל מקום שאנשי סמכות (פקחים, שוטרים) מתבריינים עליהם בגזענות.

זאת לא מחאה 'אתיופית' היום. זאת מחאה ישראלית.
בואו.