תושבת שדרות: "אפשר לסמוך על מילה של החמאס יותר מאשר על זו של ממשלת ישראל"
הירי על ישובי הנגב המערבי לא התחיל שלשום וגם לא לפני ארבע שנים. כבר 17 שנה שהתושבות והתושבים בדרום חיים במציאות בלתי אפשרית, עם השלכות קשות מאוד. "יש לנו מיגון פיזי אבל אין מספיק מיגון נפשי". מונולוג
יש לי לפעמים הרגשה של דה ז'ה וו. כבר היינו בסרט הזה לא פעם ולא פעמיים, וברור שזו גם לא הפעם האחרונה. אנחנו חיים בשדרות כבר 17 שנים תחת מציאות קשה - לא שגרה, כי אין בזה שום דבר שגרתי - אלא מציאות שמבטאת התנהלות של כל ממשלות ישראל, כולל הנוכחית, שחסרה להן האסטרטגיה כיצד לפתור את המצב. כך יוצא שאנחנו, תושבי הנגב המערבי, לא אלקטורט ששווה להתאמץ בשבילו. הבטחות יש בשפע, אבל תוצאות - פחות.
אבל המילים של מי אנחנו כן יכולים לסמוך? על אלה של ממשלת החמאס. אם הם אומרים שתהיה הפסקת אש - יש הפסקת אש, אם אומרים שיירו - אז יורים. זה כמובן נכתב בציניות, אבל זה רק בגלל שאני חשה שאין לממשלת ישראל רצון אמיתי לפתור את המצב. זה נראה שבשבועיים האחרונים הכל בוער, אבל הכל בוער כבר שנים. את מי אנחנו מעניינים? שני טילים על תל-אביב שלא פגעו בשום מקום גורמים לסיקור תקשורתי בלתי רגיל ולמהדורות חדשות שלא נגמרות, בעוד אצלנו כל יום נשלחים בלוני תבערה שנופלים בסמוך לבתי מגורים, גני ילדים, שדות נשרפים ומתקיימות מהומות על הגדר ערב ערב, שמרעידות את הבית ולא מאפשרות לישון. כשיורים על באר-שבע, ת"א או משמרת אומרים בחדשות "הנה עליית מדרגה". אבל כשיורים עליי זו לא עליית מדרגה? מי שסופג את התוצאות של ירי הטילים על תל-אביב, בסופו של דבר זה אנחנו. כי צה"ל מפציץ בעזה וירי התגובה הוא עלינו. הבן שלי לא מוכן לצאת מהממד מכיוון שהוא לא יודע לאן זה יוביל. אני אומרת לו "זה על הגדר, זה לא יגיע לפה", אבל לו זה לא משנה. הוא דרוך, חרד ומחכה ל"הסלמה".
בתחושה שלנו, אנו רחוקים מאד מהתודעה של מי שלא חי כאן. אולי גם אתם חושבים שזה שם, רחוק, בדרום, ב"עוטף". נתנו לנו שם שמזכיר ממתק. אנחנו לא עוטפים שום דבר, אנחנו יישובי הנגב המערבי. ואני רוצה שתדעו שהמציאות הזו בלתי נסבלת. אנחנו לא יכולים לתכנן את החיים שלנו בשום דרך. יש אנשים שלא יכולים ללכת לעבודה כי אין בתי ספר. משפחות רבות ברחו ועזבו את האזור, כי הם לא יכלו להכיל יותר את המצב. ומה שהכי עצוב, זה שזה לא עומד להיגמר. זה קרה בעבר, זה קורה עכשיו וזה יקרה בעתיד.
אף אחד לא מדבר על פתרון שייתן תקווה. על אופק שיאפשר לשני הצדדים לחיות בצורה נורמלית. אנחנו, התושבים, לא חלק מהמשוואה, אלא שחקנים שסופגים. גם ראש העיר של שדרות אומר: "יש לנו תושבים חסינים", אבל זה לא נכון. החוסן שלנו נחלש. אני רואה פה אנשים שמתפרקים. אני רואה את זה אצלי בבית, עם ילד שלא יכול לעבור לילה מחוץ לממ"ד. ילד שמפחד לצאת ממנו לשתות מים או ללכת לשירותים. שמבקש לצאת מהאזור לישוב בטוח. שלא יכול להיות בטוח בבית שלו. אני רואה מבוגרים שנחלשים ואנשים שמכל גרירה של כיסא קופצים ונבהלים. אנחנו חיים בדריכות וחרדה. אין פה שירותי חוסן מספיקים, אבל מה שכן - מיגנו אותנו לדעת. בכל מבנה יש מיגון, והכל ממוגן, ממוגן וממוגן, ונכון שמיגון זה חשוב, אבל כשהממשלה רק ממגנת, היא למעשה אומרת שאין כוונה לפתור את הבעיה בדרך אחרת.
ואולי יותר כואב, זה שיש מיגון פיזי אבל אין מיגון נפשי.
חשוב להבין שהמצב כאן הוא לא תוצאה של ההסלמה של הימים האחרונים. זאת מציאות שמלווה אותנו כבר שנה שלמה. מהומות המלוות בפיצוצי מטענים רבי עוצמה על הגדר לילה לילה, אויר מלא בגז מדמיע בכל יום שישי ואתם מכירים כבר את בלוני הנפץ שנוחתים ומתפוצצים בלב הישובים. ולמרות זאת, אני מאמינה שאפשר אחרת. אמנם יש עזתים וארגוני טרור שרוצים להשמיד אותנו, אבל יש גם עזתים רבים שרוצים לחיות בביטחון ושלום. הם תחת שלטון הטרור של החמאס ומצבם גרוע. אפשר היה לראות בשבוע האחרון מה קרה למי שניסה להתקומם.
מעל הכל, ברור שמי שאין לו תקווה, אין לו גם מה להפסיד. כשאין אוכל, אין חשמל, אין מים זורמים כמו שצריך ואין פרנסה - אנשים לא יבחלו לבחור בטרור. אני מאמינה שצריך לתת תקווה, איזושהי תקווה. יש הרבה תכניות מגירה ויוזמות מימין, משמאל ומהעולם הערבי, אבל הציפייה שלי היא שממשלת ישראל תיקח את היוזמות האלה ותעשה איתן משהו.
אבל במקום זה מנרמלים את המצב בנגב המערבי. קוראים לירי טפטופים. מספרים לנו שלא היו נפגעים ולא נגרם נזק, כשבפועל יש אלפי נפגעי חרדה. כל התושבים פה, בין אם מצביעי ליכוד ובין אם מצביעי מרצ, כולם מבינים ש-48 השעות האחרונות לא הביאו אותם לשום נקודה שלא היו בה קודם. זה מאוד מתסכל. בחודשים האחרונים התאגדנו כל ארגוני המחאה בנגב המערבי. מימין ושמאל, דתיים וחילוניים ויצאו ביוזמה שקוראת למפלגות השונות להגיד מה הפתרונות שלהם לדרום, אך עוד לא קיבלנו מענה אמיתי כמעט משום מפלגה.
שואלים אותנו, למה אתם לא יוצאים להפגין. קשה להוציא אנשים מהבית כי אנשים עסוקים פה בהישרדות. בזמן חירום את לא יכולה להפגין כי את סגורה בבית. וכשיש שקט, אנשים מתמכרים אליו. "יש שקט? תני לי ליהנות מהשקט". אנשים לא רוצים "ללכלך" אותו. כך בשום מצב אי אפשר לפעול באמת. לא כשזה סוער, ולא כשזה נרגע. הנוער שצעד לפני כמה חודשים חזר לעניינו. הם עסוקים בהישרדות, במתכונות, בבגרויות. יש להם מיונים לצבא. גם הם התעייפו.
אנשים לא מבינים מה זה לחיות תחת טרור כל כך הרבה שנים. אני לא יודעת אם צלקות אפשר לרפא אבל מאוד קל להתרגל לשגרה. המעברים בין 0 ל-1 מטורפים. אני רואה ילדים משחקים בגנים, כשיש צבע אדום הם נכנסים לממ"ד, וכשהוא נגמר הם מיד יוצאים חזרה לשחק. יש לנו היום יותר כלים להתמודד, אבל הידיעה שזה לא באמת נגמר ושהשקט מדומה, קיימת. אי אפשר לחיות לאורך זמן תחת המתח הזה. כשזה ממשיך וממשיך וממשיך, גם אנחנו בסופו של דבר נאבד תקווה. אני מקווה שהממשלה החדשה שתיבחר בעוד שבועיים תשים אותנו על סדר היום ותחתור לפתרון ארוך טווח שיביא שקט ובטחון לתושבי הנגב המערבי. אני באמת מקווה.