כבר שנים שאני סוחבת את "הסוד" הזה, כשרק הסביבה הקרובה שלי יודעת עליו, אבל תהליך ארוך של התבגרות והתפקחות גרם לי להבין שאין במה להתבייש, ושהנזק בחוסר השיח הוא רב. אז אחרי הבדיחות על הטילים ששוגרו "בטעות", וכשרוחות מלחמה מנשבות שוב ברקע, אני מבקשת לשים רגע את הצחוק בצד ולדבר ברצינות על עוד דבר שקורה כאן בתוך המהומה המטורפת הזו ולא מספיק מדובר: החיים לצד פוסט-טראומה.

מאז שאני זוכרת את עצמי, לפני כל תרגיל אזעקה בישראל, תמיד היו בסביבה הקרובה שלי מי שדאגו לעדכן אותי לפני כדי שלא אבהל. הפחד הזה תמיד ליווה אותי ברקע, אבל חייתי איתו יחסית בסדר. רק עם הישמע האזעקה הראשונה בתל-אביב במבצע עמוד ענן, הבנתי עד כמה המצב שלי חמור.

זה היה ב- 15.11.12, יום חמישי אחה"צ. הייתי בת 24, סטודנטית לתואר ראשון שחיה חיים סבירים למדי. אבל מאותו הרגע בו האזעקה נשמעה, חיי הפכו לסיוט מתמשך. יותר משבע שנים עברו מאז אותו יום, אבל ההשלכות נשארו איתי. והן לא הולכות לשום-מקום.

המלחמה נמשכה שבוע, שבמונחים של מלחמות זה נחשב כל כך זניח עד כדי לא לקרוא לזה מלחמה, אלא מבצע, אבל כל שנייה בשבוע הזה הייתה בשבילי מאבק. מאותה אזעקה ראשונה, כל הזמן ראיתי את המוות מגיע. הרגשתי שהחיים עלו על מסלול של כאוס מוחלט. כל המציאות כפי שהכרתי אותה קודם, נעלמה. מאותו רגע היה רק בלגאן, אין מי שאחראי/ת על דבר, אין חוקים, אין נורמות, אין ערך של חיי אנוש. הכול מתפרק. אני צריכה להתרכז בלשרוד, כי אף אחד אחר לא יגן עליי. זה רק אני מול הטיל, והיחיד שיכול מולו זה המקלט.

היריעה קצרה מכדי להכיל את התיאור של השבוע הזה (ובמיוחד את התחושה שלאחר האזעקה הראשונה, שאף מילה כתובה לא תוכל להסביר אותה), אבל זה היה השבוע הארוך בחיי. אני זוכרת כל רגע ממנו, וכיצד באו לידי ביטוי התפרצויות של פוסט-טראומה, בתוך ניסיון נואש, שלא לומר נועד מראש לכישלון, לשמור על שגרה. החרדות האלו לא מספיק מדוברות ולעיתים אף מוסתרות.

כיפת ברזל בפעולה. שמי באר שבע, 2012. תמונה: Shutterstock

כיפת ברזל בפעולה. שמי באר שבע, 2012. תמונה: Shutterstock

מקורה של הפוסט-טראומה שלי התחיל במלחמת המפרץ, כשהייתי בת פחות מ-3. כנראה השילוב של היותי דור שלישי לשואה, בעלת רגישות יתר, אולי עם כל מיני פרה-דיספוזיציות למיניהן, ודברים נוספים, השאירו את המלחמה ההיא כצלקת נוראה על נפשי.

אירוע זה השאיר בי חותם לאורך כל השנים המתבטא בפחד עז מצלילים המזכירים אזעקה (כמו זיקוקים, פיצוץ של בלון, אופנוע שמתניע, אמבולנס), מראות המזכירים מלחמה (כמו הרס של מדרכה) ומראות המזכירים הסתתרות (כמו בוידעם ומקלטים). סף הבהלה שלי נמוך בצורה מחפירה כך שכל דבר שהוא מפתיע, הוא דבר מפחיד. ועוד לא אמרתי מילה על החלומות בהם התת-מודע חופשי לעשות כרצונו. יש לי עוד כל-כך הרבה דוגמאות, יותר מדי לצערי. כך נראים חיי היום-יום של חיים עם פוסט-טראומה. החרדות הקטנות האלו באות לידי ביטוי כמעט כל יום, בצורה כזו אחרת.

פוסט-טראומה זה דבר שיש לתחזק כל הזמן. טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT) בהחלט עזר לי ולימד אותי איך להתמודד במקרה של אזעקות (אמת או תרגיל), אבל הפחד נשאר אותו פחד קיומי, מבעית ונורא, שההתמודדות איתו תהיה כנראה לכל החיים.

אני כן מרגישה שהיום יש כבר יותר מודעות לכך שפוסט-טראומה לא שייכת רק לחיילים/ות שהשתתפו בקרבות, אלא יש יחסית קבלה והבנה כלפי נפגעי/ות תקיפה מינית, אנשים שחוו שכול פתאומי, ילדים/ות שגרים/ות באזורים בהם יש הרבה אזעקות כמו שדרות ועוד. אני גם לרגע לא מורידה מרמת הסבל, הקושי, המצוקה וההתמודדות של אותן אוכלוסיות, אבל אני כן רוצה לומר משהו חשוב: טראומה היא עניין סובייקטיבי והיא גם לא תלויה בהכרח בקיום של אירוע חיצוני. טראומה יכולה להיווצר אפילו מתוך תחושה ממש קשה, שמשאירה חוויה פוסט-טראומתית לכל החיים. בואו נצא לרגע מהשיח של ההכללות, האבחנות והשיפוט, ונבין שאנחנו חיים/ות בעולם המורכב מאינדיבידואלים/ות שונים/ות, עם חוויות חיים שונות.

כל אזעקה, כל טיל לישראל, גם אם נשלח "בטעות" מחמאס, גם אם יורט, גם אם הסתיים ללא נפגעים/ות, זה טריגר שמעלה באנשים כמוני פחד קיומי שאנחנו לא מסוגלים לצחוק עליו. הפחד, הכאוס, החרדה. כל כך קשה איתם. אי אפשר בכלל לתאר את זה. אבל מה שעוד יותר קשה, זה להיות בתוכם לבד. הזלזול החברתי מוסיף לכל החבילה הארורה הזו גם בדידות, ובכך המצוקה רק גדלה.

אז מה בעצם אני מבקשת כאן? שתהיה בכם/ן אמפתיה. אני באמת מבינה את זה שיש אנשים שעבורם/ן טילים או אזעקות זה לא כזה עניין ויש שאפילו נהנים/ות לצלם יירוט של טיל. עבורי זה כמו לרוץ לתוך כיתת יורים או לתוך מדורה כשאני מכוסה בנפט, אבל אני מבינה את השונות בינינו, ואני פשוט מבקשת שההבנה הזו תהיה דו-כיוונית. אני לא מצפה שתבינו את הפחד שלי ולא שתרגישו אותו. אבל אל תקטינו אותו, אל תזלזלו בו ואל תשפטו אותו. משפטים כמו "מה יש לפחד? זה כולה טיל. יש לך יותר סיכוי למות בתאונת דרכים", הם לא רק מחיקה של הפחד שלי, הם מסר לכך שאני צריכה להישאר עם הפחד הזה לבד. וזה כואב יותר מהכול.

קרדיט תמונה ראשית: הילה עידו