עכשיו, עם סיומה הסופי והמוחלט של ספירת הקולות, ועם סיום הפגישות הרשמיות אצל נשיא המדינה, ואחרי שבנימין נתניהו קיבל - שוב - את המנדט להרכיב ממשלה, אפשר כבר להתחיל לקטר? לא על תוצאות הבחירות. על זה כבר קיטרנו בשבוע שעבר אלא על מצבנו הנשים. כבר אמרנו כאן שמספר הנשים בכנסת הבאה יהיה עוד יותר נמוך מאשר בכנסת הקודמת. אבל בואו נסתכל רגע על הממשלה הבאה. בקואליציה הבאה יהיו 65 חברי כנסת, מתוכם רק 13 נשים. באופוזיציה יכהנו 15 נשים. לא הרבה יותר מרנין ומשמח.

כך או כך, כדאי להתחיל להנמיך ציפיות גם לגבי מספר הנשים שיכהנו בממשלה הבאה, שלא לדבר על הקבינט המדיני-ביטחוני. שתיים מהשותפות המרכזיות בקואליציה לא מכניסות נשים לרשימה. למה? כי הרבי אמר. וכך מצד יהדות התורה וש״ס לא יכהנו נשים בממשלה, גם לא בתפקידי סגניות שר. ואם המפתח לשר יהיה 4 מנדטים, הרי ששתי המפלגות האלה - עם 8 מנדטים לכל אחת - יקבלו ארבעה תפקידים.

הלאה. כחלון, על כל ארבעת המושבים שלו, יוכל להכניס רק את עצמו, וגם זה בדוחק. גם ליברמן, שמהווה עכשיו לשון המאזניים, מגיע עם מאגר של חמישה מנדטים בלבד, ובהם אישה אחת, שלה זו הכהונה הראשונה בכנסת. ספק אם הוא יעדיף שהיא תשב בממשלה במקומו. גם איחוד מפלגות הימין, שהצליח לגרד חמישה חברי כנסת, יוכל לקבל רק שר אחד, וזו לא תהיה עידית סילמן, מקום חמישי ברשימה. לפניה ממתינים בתור ראש הרשימה, הרב רפי פרץ, ואחריו הפעיל הבולט, בצלאל סמוטריץ'. משם לא יגיעו הנשים.

 

מהפח אל הפחת. הממשלה ה-34. צילום מתוך ויקיפדיה

מהפח אל הפחת. הממשלה ה-34. צילום אבי אוחיון. לע"מ

מה נשאר? הליכוד. אז בליכוד, על כל 35 המנדטים המפוארים שלו, יש רק 10 נשים. למעשה בעשירייה הראשונה יש רק שתי נשים: גילה גמליאל ומירי רגב. אף אחת מהן, אגב, לא הגדירה עצמה פמיניסטית, אף אחת מהן לא השקיעה יותר מדי בקידום נשים, או נושאים שחשובים לנשים. וזאת למרות שעבור גמליאל נתפר המשרד לשוויון חברתי, שכלל בתוכו גם את הרשות לקידום מעמד האישה. למעשה, הרשות לא תפקדה כלל שנתיים מתוך הקדנציה של גמליאל. כך שגם אם הליכוד יפנק את עצמו במספר גבוה יותר של שרים, וגם אם הליכוד יקבל את שתי משרות השר שיהדות התורה לא תיקח כי תעדיף גם הפעם שחבריה ייכנסו לממשלה כסגני שרים, גם אז הראשונים לעמוד בתור יהיו הגברים, איך לא.

כי לצד שתי הנשים הבכירות - מירי רגב וגילה גמליאל - מקום 6 ו-10 בהתאמה, או אפילו לפניהן ולצידן, מצטופפת שורה של גברים שכל אחד מהם רואה עצמו ראש ממשלה בפוטנציה ושר בכיר למעשה. ואלה הם: יולי אדלשטיין, שקיבל את המקום הראשון בפריימריז אחרי נתניהו, ישראל כץ, גלעד ארדן, גדעון סער, כמובן, יריב לוין, שכבר לוטש עיניו למשרד המשפטים, יואב גלנט, שחקן החיזוק שהצטרף לליכוד וזכה למקום גבוה, אבי דיכטר שרכב כל הדרך לתהילה על גב חוק הלאום שקידם, ניר ברקת שניהל את העיר הגדולה בישראל ואולי אפילו דודי אמסלם שנשכב על כל גדר, רץ לכל אולפן, ולא נרתע משום ראיון נשכני כשהוא מצויד בדף מסרים מעודכן שהגיע הישר מבלפור. וזוהי, כמובן, רק רשימה חלקית. אופיר אקוניס, חיים כץ וצחי הנגבי שכבר מכהנים כשרים בטח לא יוותרו על מקומם. אפילו גמליאל שחושקת בחינוך ורגב שחושקת בכל דבר אחר חוץ מהתרבות והספורט עושה רושם שיישארו באותם משרדים. 

 

השרות בממשלה הקודמת: איילת שקד, מירי רגב, יפעת שאשא-ביטון וגילה גמליאל

השרות בממשלה הקודמת: איילת שקד, מירי רגב, יפעת שאשא-ביטון וגילה גמליאל

 

כ-ו-ל-ם ירצו לקבל תפקידי שרים בכירים וחשובים, וכ-ו-ל-ם ירצו כמובן לעסוק בענייני חוץ וביטחון. כי מה שווה לנו הממשלה אם אנחנו לא יכולים לעטות ארשת חשיבות על פנינו ולהתהדר בידיעת דברים שאסורים לפרסום על ידי הצנזורה? מה שווה לנו משרת שר אם לצידה לא נלווה תואר ביטחוניסטי אמיתי או מומצא? למה הסכמנו להגן על אדם שנושא על גבו שורת חשדות כבדה, אם לא כדי להצטופף בקבינט המדיני-ביטחוני?

בקבינט המדיני הקודם, כדאי לזכור, כיהנה אישה אחת בלבד. זו הייתה איילת שקד בתפקידה כשרת משפטים. ובממשלה היום רק ארבע שרות. הקבינט הוא הגוף השרירי, הרזה והיעיל שמקבל את ההחלטות החשובות בנושאי ביטחון ומדיניות חוץ. הקבינט הוא ששומע תדרוכים והערכות מודיעיניות. הקבינט הוא שמחליט אם לצאת למבצע צבאי או לא. הקבינט הוא שידון בעסקת המאה של טראמפ. הקבינט הוא שיקבל את הדיווחים השוטפים ואת חוות הדעת הביטחוניות. הקבינט הוא הגוף שמנהל הלכה למעשה את החלקים החשובים של חיינו. ובו חברים השרים שנחשבים יותר. הכהונה בקבינט נקבעה בחוק (ראש הממשלה, שר הביטחון, שר האוצר, השר לביטחון פנים, שר המשפטים ועוד). זה מועדון יוקרתי מאוד.

לדמיין שבממשלה הקרובה יישבו, במקרה הטוב 3 נשים, ובמקרה היותר ריאלי רק שתיים, לחשוב שבקבינט המדיני-ביטחוני הבא לא תשב אף אישה אחת - זה לא רק מכעיס ומקומם, ולא רק מביך ומביש, זה לוקח את ישראל שנים אחורנית.

כמה מאכזב שהשוויון המגדרי שוב נדחק לסוף התור. וכמה מאכזב יהיה לגלות שגם הנשים שיכהנו בממשלה, לא יהוו כתובת לקידום זכויותיהן, מעמדן, או שכרן של כלל נשות ישראל.