"ילד שגדל לתוך תקופת הקסאמים לא יהיה רגוע כשיגיע לבית זר עד שידע היכן המרחב המוגן"
תושבת נתיב העשרה יפעת בן שושן מספרת על השבת הקשה שעברה משפחתה, על הרגעים הארוכים בהם בנה שהה רחוק מהבית, ועל השגרה של אותם ילדים שנולדו למציאות של מלחמה
השבת הראשונה של חודש מאי נראתה בתחילתו של היום כמו שבת אביבית למדיי עם סימנים של קיץ. שמש חמימה ליטפה את הטבע בשעות המוקדמות של הבוקר ואני סמכתי על מזג האוויר שיישאר איתנו עד רדת היום. מזג האוויר, כמצופה, לא אכזב.
הערתי את עומר, בני בן ה-11 מוקדם יחסית לשבת. הוא היה אמור להתחיל סדנה שנקראת "ים של הזדמנויות". את הסדנה הזו, שעלותה אינה נמוכה, "זוכים" לקבל בכל שנה ילדי שכבת כיתה ו' שגרים בנתיב העשרה. כשהכנו את התיק לקראתה ערב קודם לכן, ההתרגשות הייתה בשיאה. "ים של הזדמנויות" היא סדנה שמטרתה לסייע לכל ילד לבנות את החוסן האישי, הפיזי והחברתי. היא מיועדת לכל מי שמתמודד עם מצבים של אי ודאות וחוסר ביטחון. ומה יותר טוב מהים כדי לספק רגעים של אי ודאות?
אז היום המיוחל הגיע. את התיק סידרנו כבר אתמול בערב, כיוונו את השעון לשעה מוקדמת, והילד יצא לדרך עם ציפייה גדולה לחוויה לחיים. קיבלנו עדכון בקבוצת ההורים ותזכורת מה לא לשכוח לשלוח עם הילדים ושלחנו אותם עם ברכת הצלחה. פחות משעה מרגע שיצאו מהבית התחיל ירי על עוטף עזה. ברגעים הראשונים הייתי רגועה, כי אחרי הכול, הסדנה באשקלון ונכון לעכשיו היא לא נכללת בהגדרה של ישובי העוטף. זה לקח בדיוק חצי דקה להתעשת ולהבין שאם הילדים שומעים את הדי ההתפוצצויות, יכול להיות שהם מבוהלים. לא נדרש זמן רב להתלבטות כי הירי הגיע בתוך כמה דקות גם לאשקלון. מיד התחילו התכתבויות בקבוצת ההורים: מה עושים? ועוד שאלות שמביעות דאגה לשלומם, ומהר מאוד הגיעו הודעות מרגיעות על כך שהילדים הוכנסו למרחב מוגן והם ביחד ובסדר. מאותו רגע ידעתי שאני חייבת לסמוך על מי שנמצא איתם ואמון על ביטחונם האישי. זו לא משימה פשוטה וקלה לי, כאמא שמבינה שהבן שלה נמצא ברגעים אלו במרחב פתוח ולא בטוח שיודע היכן המרחב המוגן הקרוב. במחשבותיי מיד עולה השאלה האם התגנב לליבו חשש וכמה זמן נדרש לו להתעשת ולרוץ לתפוס מחסה.
הילדים האלו, שנולדו לתוך מציאות שאנו ההורים שלהם שגדלו פה מכירים רק ב-18 השנים האחרונות, לא מכירים מציאות אחרת. עבורם, הידיעה היכן נמצא המרחב המוגן הקרוב היא צורך קיומי. ילד שגדל לתוך תקופת הקסאמים לא יהיה רגוע כשיגיע לבית זר עד שידע היכן המרחב המוגן בבית. השאלה לא חייבת להישמע מפיו, מספיק שמבט חטוף יבהיר את הנקודה והרגיעה מובטחת. החשש יתגנב ברווח שבין הכניסה לבית ועד לקבלת התשובה. ככל שהזמן יתארך בין השתיים, יש סיכוי שהחשש יגבר ויהפוך לאי נוחות ואפילו יישאר כחרדה. הכול קשור לחוויה שיש לכל ילד מכל הריצות למרחב המוגן שחווה בחייו.
אין ילד בנתיב העשרה שלא חווה ריצה למרחב מוגן כשהוא בשבילי המושב, מחוץ לביתו, או בשטח פתוח, כשאין מרחב כזה קרוב. במקרה הזה כל ילד יודע שמיד משתטחים על הקרקע ומכסים את הראש בידיים ומקווים שיעבור מעלינו. סיטואציה שגם איתה התרגלנו לחיות ולקום מיד, לנער את החול מהבגדים ולהמשיך במה שעשינו לפני כן.
המפגש הראשון של הסדנה הנהדרת הזו התחיל אך לא הסתיים. לפחות לא כמו שהיה אמור להסתיים. הילדים חזרו הביתה עם עצירה בדרך להערכת מצב, וסוף טוב הכול טוב, חזרו הביתה. ובכל הזמן הזה עוד לא ידענו מה ילד יום, הרי עדיין לא אמצע היום ואנחנו כבר אחרי כמה מטחי ירי. מהיום הזה, שהתחיל כמו יום שגרתי והסתיים בתחושה שמלחמה בפתח, למדתי שכמו הים, שתפקידו בסדנה הזו לאפשר את המרחב שבו יש ודאות ואי ודאות, ולסייע לבן שלי לפתח יכולות התמודדות שלא הייתה מוכרות לו ולאמץ אותן לחיים – כך מרחב חיינו כאן, במציאות במקום היפה שבו אנו גרים. יש את אזורי הוודאות ואת אזורי אי הוודאות. גם בתוך יום שכולו אי ודאות, ישנם מרחבי ודאות כמו הבית, שהופך למקום הכי בטוח עם המשפחה הפרטית והידיעה שגם אם הקרובים לנו מכל אינם לידנו – הם בידיים טובות.
ומה הבן שלי לקח איתו מהיום הזה? את הידיעה שהחיים שלנו מלאים באתגרים ובהזדמנויות, שלא כל מה שתכננת אכן יקרה ושכדאי לצייד את עצמך ביכולות להתמודד עם הפתעות, טובות ופחות טובות. במושגים של מדינת ישראל קוראים לזה חוסן.