"מישהו פעם ערער על טיב האמהות של אמא מירושלים בגלל הבחירה שלה לגור שם?"
כמעט שלא עובר יום שבו לא שואלים את רונית איפרגן את אחת השאלות שהכי מעצבנות אותה: "למה את עדיין גרה בקיבוץ כפר עזה?". מבחינתה, התשובה ברורה כשמש שרואים ברגע שסוף סוף יוצאים מהממ"ד
כמעט שלא עובר יום בלי ששואלים אותי מה את עושה שם, וכמעט שלא עובר סבב לחימה שאני לא שואלת את עצמי את השאלה מה אני עושה פה. האמת שהשאלה הזו בימים האחרונים היא לא הוגנת. ימים מאתגרים עברו עלינו.
כבר 10 שנים שאני מתגוררת בקיבוץ כפר עזה, קיבוץ שממוקם שני קילומטר מרצועת עזה. עברנו פה תקופות נפלאות, זוג עם שלושה ילדים וכלב. קיבוץ פסטוראלי שבימיו השקטים נראה כמו פיסת גן עדן. שבילים רחבים בין עצים ושדות, בוסתן פירות, חדר כושר קטן, מכולת מקומית שיש בה הכל, מרפאה, חדר אוכל פעיל, בריכה בקיץ, מערכת חינוך מעולה, בתי ילדים מפעוטון ועד גיל 18, חיי קהילה ותרבות, מקומות לחניית אופניים שמחליפות את חיפוש החניה המתיש ברחובות הסואנים בעיר – ממש כמו לחיות בכפר נופש.
זו התשובה הכי טבעית שלי לענות לשאלה למה לגור פה, וזאת עוד מבלי לציין את העובדה שהחיים פה זולים יותר באופן יחסי, בעיקר בהשוואה לתנאי החיים הגבוהים שציינתי. אמנם יש משפחות שגדלו והקימו את המקום הזה שאותן לא שואלים את השאלה הזו אף פעם, כי עבורם זה תמיד היה הבית. אבל גם אני וגם הם כל יום מחדש בוחרים לגור פה.
לפעמים אני מוצאת שמרגיזה אותי השאלה הזו. כשהתגוררתי בתל אביב בתקופת הפיגועים באוטובוסים, לא שמעתי את השאלה הזו מאף אחד. גם לא שמעתי אף מראיין בחדשות שואל: "מה הפתרון שלך לבעיה הביטחונית?" ואותי כל הזמן שואלים, כאילו אני מפקדת אוגדת עזה או מינימום יושבת כחברה בקבינט המדיני. מישהו פעם ערער מדוע תושבת ירושלים בחרה לגור בעיר כשסבבי האלימות והטרור פוקדים אותה ללא הפסק כל תקופה? מישהו פעם גרם לאמא בירושלים לערער על טיב האימהות שלה בגלל הבחירה שלה לגור שם? לא מספיק קיבלנו במתנה ירושה מדורות האימהות לפנינו לחיות עם ייסורי מצפון, אנחנו צריכות גם לנסות לגונן על עצמנו מול השאלה הזו? כאילו אימהות העוטף הן שאחראית לביטחון המדינה. אני בקושי מצליחה לשמור על ביטחון הבית שלי כשהילדים מתחילים מריבה. תדמיינו מה זה שני בנים שנהנים להציק אחד לשני תקועים יומיים בבית ורוב היום בממ"ד. התחננתי מהם לדגל לבן, או לפחות הפסקת אש זמנית.
לצד כל זה נמצאת גם המחשבה שאנשים מאחלים לי טילים על הראש ושמגיע לי ולילדים שלי לחיות במצב המלחמה מתמשך כי 42 אחוז מתושבי שדרות הצביעו ליכוד. זה מטורף. הרי בחישוב פשוט מבינים שרק 5,500 תושבים הצביעו בשדרות ליכוד ובקיבוצי העוטף הרבה פחות. בתל אביב, לעומת זאת, 51,000 תושבים הצביעו ליכוד, אבל בכל זאת אף אחד לא מאחל לתושבי תל אביב לחטוף טילים על הראש. ובכלל, איך מישהו שפוי יכול לאחל למישהו אחר לחיות בפחד בגלל שמצפונו גרם לו להצביע למפלגה כזו או אחרת? מאיפה היהירות הזו לדעת טוב יותר מה טוב עבור אדם אחר?
לרגע חשבתי לצאת מהבית במתקפת הטילים האחרונה, כדי לתת לילדם קצת שקט מהבומים שמרעידים את הבית ולהוציא אותם לאוויר הפתוח, שיעזור להם להפסיק לריב ולשחרר אנרגיות, אבל זה היה פחד תהומי לצאת מדלת הבית - כל רגע אזעקה, האפשרות שאצליח להוציא שלושה ילדים מהרכב ולהישכב על הרצפה ב-15 שניות לא ריאלית, הכביש הראשי לקיבוץ נסגר עקב התרעות, והאפשרויות לצאת מורכבות. אז השלמתי עם זה שאין ברירה ונשארים בבית, צמוד לממ"ד, והוצאנו עוד משחק קופסא. בקבוצת הוואטסאפ החביבה עלי, "נשות הכפר", התחלנו להתכתב ומסתבר שרובן החליטו כמוני שעדיף להישאר בממ"ד מלצאת. זה מעודד, יש לנו גם הומור פנימי שזרה לא תבין, אישה אחת הציעה לחפש מנהרה לכיוון היציאה מהקיבוץ, זה כנראה יותר בטוח מהכביש, חלק שלחו תמונות כשהן מתחרפנות בממ"ד, היו שהציעו להכין אוכל האחת לשנייה וגם להביא מצרכים מהמכולת. הקבוצה הזו לא קמה ברגעי משבר, והקהילה הזו לא חזקה בגלל המצב הביטחוני. זו שגרת מקום, חלק מהדי אין איי של קהילה. איך אמרה לי אישה מקסימה משדרות: "אין לי פה משפחה אבל יש לי שכנות כמו אחיות". משפחה לא בוחרים אבל שכונה אפשר לבחור.
בני משפחת איפרגן. צילום: רונית איפרגן
לקראת ערב, כשטירוף האזעקות לא חדל, הצלחתי להציץ ולשמוע חדשות כשהילדים היו עסוקים בממ"ד. שמעתי שיש לנו הרוגים ופצועים ובכל הטירוף הזה יש כבר שמות, משפחות ואבות, ילדים ואימהות, והדמעות הציפו אותי. עד מתי? הגבר שלצידי, המרגיע הלאומי שלי, לקח פיקוד והכין ארוחת ערב ואני לאט לאט הצטרפתי למשימה, כי אין כמו משימות שמפעילים על אוטומט כדי להמיס את הפחדים. אכלנו יחד בממ"ד, הקטן בן החמש שאל "מתי זה יסתיים?" ולא הייתה לי תשובה, אמרתי שאני לא יודעת אבל אני מקווה שבקרוב, הוא חיבק אותי ואמר לי "אמא אל תדאגי", ושוב הוא יודע איך לכבוש את ליבי.
החיבוק שלו גרם לי שוב לערער בשאלה שהרגיזה אותי, הרי כדי שהילדים שלי יוכלו לאהוב את המקום הזה כמו שאני אוהבת אותו, וכדי שהם ירצו כל פעם מחדש לבחור לגור בו, הם צריכים תקווה, תקווה שכל זה ישתנה, שכשהם יקימו משפחה הם לא יצטרכו לגונן על הילדים שלהם מפחד טילים, שפיסת גן העדן הזו תהיה 100 אחוז גן עדן בלי ה-5 אחוז גיהינום. לפעמים נדמה לי שאנחנו קהילה של אופטימים, אנשים שמאמינים שטבע האדם טוב מיסודו. יש שיקראו לנו תמימים, אולי קצת מדחיקים, אחרת איך באמת אפשר לחיות פה?