אני לא כועסת על הרב רפי פרץ, שר החינוך.

צפיתי פעמיים בראיון של דנה ויס, בחדשות 12, עם הרב רפי פרץ, איש אדיב ונחמד שמחבק את כל ילדיו. פרץ בין היתר שיתף בראיון שהוא מאמין בטיפולי המרה ללהט"בים ואף עשה לפחות אחד כזה ("כשהגיע אליי תלמיד הומו...חיבקתי אותו והראיתי לו את הדרך"), שהוא אולי ירשה לאיגי (ארגון הנוער הגאה) להיכנס לבתי הספר אבל יבדוק קודם לכן את המסרים שלהם, שהוא מייחל להקמת בית המקדש, ושבכוונתו להעמיק את לימודי היהדות בבית הספר, לספח את יהודה ושומרון ולא להעניק לתושבים הערבים זכות בחירה. 

קל לכוון עכשיו את חיצי הביקורת כלפי המטרה - פרץ, אבל אני לא מכוונת לשם. הרב פרץ אומר את מה שהוא מאמין בו, זה מזעזע אותנו אבל כדאי שנקרא לילד בשמו. הוא אולי אדיב, מבויש, לא מתלהם, טייס וחבר של גנץ אבל הוא איש ימין קיצוני מאוד. מדבר על חיבוק אבל מאמין בהדרת הנשים, החילונים, הלה"טבים, הערבים ביהודה ושומרון וכל מי שהוא בעצם לא גבר יהודי- דתי סטרייט.

הראיון אמש בחדשות השבת, דנה ויס עם הרב רפי פרץ

אני לא כועסת עליו, אני כועסת על האיש החכם (אי אפשר לקחת ממנו את זה), החילוני, הליברל, המאמין לכאורה בהסדר מול הפלשתינים (רק כשיהיה לנו פרטנר), שמכריז על עצמו כמי שבעד זכויות ללהט"בים (הנה הוא הרי מינה הומו להיות שר המשפטים, רק ששניהם שכחו להצביע בעד זכות פונדקאות גם להומואים), האיש שהכיר את דעותיו של הרב פרץ ומינה אותו להיות שר החינוך. בעצם אני כבר לא כועסת על האיש שמינה אותו להיות שר החינוך, הפסקתי להתאכזב ממנו.

בנימין נתניהו, ראש הממשלה שלנו, נמצא במצב אישי לא פשוט - הרבה מאוד חשדות, שלושה כתבי אישום, מנדט להקמת ממשלה שהתפוגג לו. במצב הזה הוא רוצה להציל את עצמו מחקירות, בתי משפט, אולי כלא חלילה, ולכן מבחינתו הכל, לצערנו ובניגוד מוחלט לאמון שניתן לו,  משרת את המטרה.

אבל יותר ממה שאני כועסת עליו, אני כועסת ועוד איך על כל אותם שותפים, נבחרי הציבור, שמתהלכים בקרבנו ללא עננת חשדות המאיימת להטביע אותם בגשם זלעפות. אותם אלה שיודעים בינם לבין עצמם שראש הממשלה שלנו מוביל אותנו למקומות החשוכים האלה - לאפרטהייד, החלשת רשויות אכיפת החוק (זה היה שר המשפטים שאמר שלא חייבים לכבד את החוק), הדתה במערכת החינוך, צנזורה באמנות ובתקשורת -  ועדיין, הם יודעים וממשיכים לתמוך בו כי הם חוששים לעתידם הפוליטי. אם כי למה החשש? מתי תבינו שאין מנהיג בלי מונהגים ותתקוממו ביחד?

שר החינוך רפי פרץ ושר התחבורה בצלאל סמוטריץ'

ויותר ממה שאני כועסת עליהם, אני הכי כועסת עליך.

אתה שמאמין בתקשורת חופשית, בשוויון הזדמנויות לנשים, בשוויון זכויות לערבים, אתה שמאמין בזכויות שלנו כמשפחה להט"בית, שמאמין במערכת משפט חזקה שצריכה לדעתך ובצדק לעבור בדק בית כמו כל גוף אחר אבל אסור להביא להשחתתה. אתה שמאמין בערכי הדמוקרטיה, אתה שמאמין בכל זה ועדיין אומר- בבחירות הבאות אצביע ליכוד כי "בית לא עוזבים".

כן כבר למדתי – קבוצת כדורגל לא עוזבים גם אם היא מפסידה לאורך זמן, גם אם היא מחליפה את השחקנים שלה, זאת נאמנות שאי אפשר להסביר. אוקיי קבוצת כדורגל, מחיר לא נורא (פעם בשבוע צובט בלב וזהו) אבל מפלגה היא באמת בית?

בית לא עוזבים אבל האם הליכוד הוא הבית שלך? תסתכל מסביב, תסתכל למעלה למי שעומד בראשו, תראה מה הוא עושה כדי להציל את עצמו מהעמדה לדין, תראה מי מקיף אותו, תראה מה הם עושים לרשויות, למערכות החוק, לביטחון האישי שלנו, לחינוך שלנו, לבריאות שלנו ותגיד לי, זה הבית שלך?

מה זה בית אם לא האנשים שבו, הספרים, התמונות, הבגדים? מה מכל זה נראה לך מוכר עכשיו? אל תקשיב לי או לאמצעי התקשורת, או למשטרה או לפרקליטות, תסתכל בעצמך מה מכל זה הוא הבית שלך. כל האנשים שלך (אנשי הליכוד הוותיקים שמותחים ביקורת חד משמעית על התנהלות נתניהו), כל החפצים שלך (הערכים שבהם אתה מאמין) הכל הושלך כבר מזמן דרך החלון ופגע בעוברי אורח חפים מפשע ביניהם המשפחה שלך - הילדים שלך, הנכדים שלך, החברים שלך, המדינה שלך.

מכרו לך את הבית מזמן אבל עדיין דורשים ממך לבוא לבקר בו בכל מערכת בחירות, להתרווח בספה שהיא כבר לא שלך ולפמפם לך – בית לא עוזבים.

אז יותר מהרב רפי פרץ, יותר מראש הממשלה שנלחם על חירותו, יותר מהפוליטיקאים שממלאים פיהם מים כי הם שומרים על כיסאם, אני כועסת עליך שאתה איש חכם, בקיא בחדשות, מכיר את המערכות מבפנים, רואה את כל מה שקורה וממשיך להאמין בערך שאיבד מזמן את תוכנו.

ואל תגיד לי זה לא אישי, זה ממש אישי. אישי נגדי, אישי גם נגדך.