בשבועות האחרונים מתחדדת בפנינו ההבנה לגבי עומק השבר שנבקע בנושא הטיפול בילדים שלנו, ובמרכזו מקרי התעללות קשים שהצליחו לזעזע כל אזרח במדינה. אלו מציגים באופן מובהק את אוזלת היד של המדינה בהסדרת הגיל הרך באופן שרק מבהיר את מה שידוע כבר זמן רב: הגיע זמן שינוי.

הורים עובדים מחפשים כל הזמן פתרונות - גנים פרטיים, מסגרות פרוביזוריות בדירות מגורים, משפחתונים ביתיים ללא מרחבים מותאמים ועוד המצאות יצירתיות שעוברות מתחת לראדר. היה זה רק עניין של הזמן עד שהבלון הזה יתפוצץ לנו בפנים, והפיצוץ אכן הגיע. והוא הכאיב. והדיו נשמעו בכל בית בישראל. 80% מהילדים בגילאי לידה עד 3 מתחנכים בגנים לא מפוקחים. המחירים מופקעים, ואין שום הבטחה לגבי בטיחות המבנה או איכות החינוך או הצוות.

לקרוא ולא להאמין: מדינת ישראל נמצאת היום במקום האחרון מבין מדינות ה-OECD בכל הנוגע להשקעה בילד בגיל הרך. 2,713 דולר בלבד אצלנו, לעומת הממוצע העומד על כ-12,400 דולר לילד בשנה, כלומר פחות מרבע ממוצע המדינות ב- OECD.

נתונים אלה מקוממים במיוחד לאור העובדה שבשנים האחרונות הולכים ומתרבים המחקרים המעידים על חשיבותן המכרעת של שנותיו הראשונות של הילד להתפתחותו התקינה. המחקרים מצביעים בבירור על כך שהסביבה בה גדל הפעוט ואיכות הגירויים אליהם הוא נחשף, משפיעים באופן מכריע על תפקודו כבוגר ומימוש הפוטנציאל הטמון בו. למרות זאת, במדינת ישראל אין לילדים בגילאים אלה שום מענה ופיקוח - לא בפן החינוכי ולא בפן הבטיחותי.

גבירותיי ורבותיי, שינויים לא קורים מאליהם. דרושה התגייסות ציבורית רחבה, חוצת מגזרים ומינים, ולהובלה עיקשת. הציבור מתבקש להניח את כוס הקפה שלו, להפסיק לצקצק בלשונו, ולצאת בהמוניו לרחובות כדי לזעוק זעקה גדולה ומרה. רק אז, כשהתקשורת תהדהד את המסרים בשער הראשי ולא תקצה לכך כותרת זניחה, נמצא סופסוף את ילדינו הרכים בראש סדר היום של הממשלה, ויבוא השינוי המיוחל. להזכירכם, יום למחרת ההפגנה, בה יצאו לרחובות כ- 60,000 איש, דווח כי ראש הממשלה ושר החינוך הסכימו ביניהם להעביר את האחריות על גילאי לידה עד 3 למשרד החינוך. עלינו לעמוד על המשמר ולוודא שלא מדובר רק בסיסמת בחירות ריקה מתוכן.

לדאבוני הרב, ראש הממשלה ממשיך לפזר הצהרות שהן לא יותר מפלסטר שטחי. כך למשל הודעתו על העברת תחום מעונות היום המפוקחים ממשרד העבודה והרווחה לידי משרד החינוך אינה מהווה בשורה של ממש, ודאי לא כאשר רק כ-20% מהפעוטות זוכים להתקבל לשורותיהם. כך גם חוק הפיקוח שייכנס לתוקפו בתחילת ספטמבר, שאינו נותן מענה עמוק לבעיה, ולא מתייחס לשאלות מהותיות כמו הרקע וההכשרה של המטפלות, איכות ובטיחות הגן או התכנים החינוכיים המועברים בו.

כל מתמודד בבחירות הקרובות חייב לתת את הדעת ולגעת גם בסוגיה חברתית כואבת זו, וכל מפלגה לגיטימית שרוצה למשוך קהל משמעותי, ראוי כי תחרוט על דגלה את הסדרת המעונות והפיקוח על החינוך בגילאי לידה עד 3 כתנאי בסיסי לכניסה למשא ומתן קואליציוני.

מחאת ההורים שלא יורדת מהכותרות צריכה להיות רק אות הפתיחה למאבק שיסתיים אך ורק כשממשלת ישראל תתחיל לקחת בחשבון את פעוטות ישראל. נכון, לא מדובר במשימה פשוטה ויש צורך בהקצאת משאבים ותקציבים רבים, אבל כמו תמיד מדובר על מדיניות וסדרי עדיפויות לאומיים. אנחנו כציבור לא נסתפק בחוק פיקוח שמעלה יותר שאלות מתשובות, ובטח לא בהצהרה חלולה על העברת מעונות מפוקחים ממשרד למשרד. אנחנו רוצים צדק. ועד שלא נשיג אותו, תמשיכו למצוא אותנו ברחובות המדינה זועקים בשם ילדי הגיל הרך.

ציפי ברנד

גננות – טוב תעשו אם גם אתן תצטרפו למחאה – תקציבים, הכשרות ומנגנוני פיקוח הם גם האינטרס שלכן. אסור לנו להיכנע לאדישות. עלינו מוטלת האחריות לכך שנושא מהותי זה, יישאר על סדר היום הציבורי ולא ישוב לאור הזרקורים רק לאור מקרי אלימות העולים וצצים לפרקים. אנו קוראות לכם ליטול חלק באופן פעיל בהפגנות, לדפוק על דלתותיהם ושולחנותיהם של נבחרי הציבור שלנו, לבחור רק באילו שהצהירו קבל עם ופייסבוק על כוונתם למקם את תחום הגיל הרך בראש סדר העדיפויות, ולוודא את עמידתם בהבטחותיהם.

**ציפי ברנד היא סגנית ראש עיריית תל אביב יפו וממונה על הגיל הרך