אתרי החדשות לא נרגעים מסיפורה של מנגאיאמה ירמאטי, בת 73 שילדה תאומות. ירמאטי, חקלאית מדרום הודו שהפכה בינתיים לאחת הדמויות המסוקרות בעולם, סיפרה אחרי הלידה כי היא ובעלה בן ה-82 קיוו תמיד לילדים, אך לא הצליחו להיכנס להיריון. "קראו לי האישה בלי הילדים", שיתפה, "עכשיו אני מאושרת".

'בגיל 73 ילדה מנגיאמה ירמטי תאומות והיא מאושרת'. כך אמר גם בעלה סיטרמה רג'אראו בן ה-82, שעות אחרי הלידה וזמן קצר לפני שעבר שבץ. מדובר ככל הנראה בזוג המבוגר ביותר ללדת וודאי גם המבוקר ביותר. בני הזוג ניסו, לדבריהם, להביא ילדים לעולם במשך שנים אך ללא הצלחה. הודות להפריה מלאכותית שכללה ביצית מתורמת שהופרתה ובאמצעות הזרע של רג'אראו עצמו התאפשר להם להגשים את חלומם ולהפוך להורים.

השאלות הראשונות שעולה באופן טבעי היא האם לא מדובר באקט אנוכי של בני הזוג, שבעוד זמן לא רב לא יוכלו לדאוג לילדות שלהם, והאם הכמיהה לילד משלך היא מעל ההיגיון וגם במחיר לא ידוע שישלם הילד, הרבה אחרי שלא תהיה? אך למרות שהתגובה הטבעית של כולנו היא לתקוף את ההורים שכנראה לא יזכו לעמוד לצידן של בנותיהן תקופה ארוכה – השאלה שכולנו באמת צריכים לשאול את עצמנו היא האם הורות היא לא אקט אנוכי מלכתחילה, ואפילו האנוכי ביותר שקיים?

הורות מדגימה דיסוננס חריף מאד. זוהי התחייבות לחיות חיים אלטרואיסטים ברובם, המוקדשים לאחר, שמתחילה בבחירה האגואיסטית ביותר - אני רוצה. אני רוצה ילדים. הסיבות הן רבות כמספר האנשים בעולם. בין אם מתוך סקרנות, רצון להתפתח, מוסכמות חברתיות, או אפילו הפחד להישאר לבד בגיל מבוגר. אני רוצה להביא לעולם יצור חי - שאין לי שום דרך להבטיח באופן ודאי את שלומו ושלמותו - ובלבד שיהיה לי ילד משלי.

ומה חשוב יותר - מה שיש עכשיו או מה שיבוא אחר כך? הזמן הקצר יחד או אי הוודאות שבשנים שיבואו? אני מאמינה שכל הצדדים עתידים להרוויח וכולם עתידים לסבול מהבחירה במידה דומה. ההורים יקריבו את זמנם, כספם ושעות השינה שלהם על מזבח טיפול וטיפוח היצור חסר האונים שבאחריותם, בד בבד עם אהבה עצומה שביכולתה לבקע את הלב שלהם ולהרחיב אותו עוד ועוד. החיוך הראשון, המילה הראשונה, צעדים ראשונים, בכי וצחוק, כאבים בגוף וכאבים בלב. הבחירה שלהם תעלה להם באשמה וחשש בכל יום מימי חייהם מעתה ועד שיאלצו להיפרד מהעולם, בתקווה שלא יאונה כל רע ליקר להם מכל.

הילדים יזכו בטיפול הטוב ביותר שהוריהם יוכלו לספק להם, באהבה ללא תנאי ובמרחב המאפשר להם להתפתח ולהתגבש כאדם בריא ושמח. ביום מן הימים ובלי הכנה אמיתית הילדים יישארו לבד, בלי מישהו שיאהב אותם ללא תנאים או יהיה שם בשבילם בכל מצב. יישארו להם זיכרונות וחוכמת חיים כירושה מהוריהם ועם אלה הם ימשיכו אל עבר אי הוודאות שבגורלם.

אז מה עדיף? לאהוב ולאבד או לא לאהוב כלל? איך אומרים לאישה לוותר על התחושה המדהימה שבלחבק את התינוק שהתאהבה בו טרם ראתה אותו? איך אומרים על ילד שמוטב לו לא היה נולד כלל?

אני אישית שמחה שאף אחד לא חיכה לתשובה שלי אם אני רוצה להיוולד ושהחיים האלה קורים לי, על אף אי הוודאות וכל הכאב שעוד אפשרי בהם. יום אחד אשאר לבד בלי שמישהו יאהב אותי ללא תנאי, וימים (רבים מאד, אני מקווה) אחר כך אשאיר גם אני את הבן שלי לבדו. כל שאני יכולה לקוות לו הוא שנשכיל למצות את זמננו האנוכי והנפלא יחד ושנרוויח כמה שיותר ממנו.