אסתי אהרונוביץ שנרצחה הלילה במושב תלמי אליהו שבדרום הייתה מוזיקאית בת 70, אם לארבעה, סבתא לתשעה נכדים. הרוצח שלה בן 67, רופא מפורסם, אדם שנסע בשליחות מדינת ישראל והצלב האדום, איש שידע לספר סיפורים על מפגשים עם אינדיאנים, מדינות עולם שלישי ותרמילאים, בכולם הוא טיפל. 

הנרצחת הקודמת, מריה טל ז"ל, הייתה בת 30 מהקריות, ילידת רוסיה, אמא לשתי בנות קטנטנות. במה עסקה? אנחנו לא יודעים, רק סופר שהייתה "המפקדת הכי מגניבה, מצחיקה, צינית וכנה במחו"ה אלון" מקום שמטפל בחיילים עם רקע בעייתי והתחלה קשה. הבעל שלה, מקסים, היה בן 29, עם עבר של אלימות. רק חמישה ימים לפני שרצח אותה, הוא חזר הביתה בתום צו ההרחקה שקיבל אחרי ששבר לה את האף. 

מיכל סלה ז"ל שנרצחה בדיוק לפני חודש והיא בת 32 בלבד הייתה ילידת הארץ, עובדת סוציאלית שעבדה עם נוער בסיכון. הרוצח, בעלה אלירן מלול, בן 34. השניים התגוררו בישוב המבוסס מוצא ליד ירושלים. גם הוא עבד עם נוער בסיכון. 

באוגוסט נרצחה אמינה יאסין, בת 35 ואם לחמישה מהמועצה המקומית ג'דידה מכר שבגליל. חודש לפניה הייתה זו זינאב מחאמיד, בת 83 מאום אל-פחם. הרוצח בנה בן ה-37 מוכר למשטרה. באותו החודש נרצחה גם בת 60 בבני ברק. גם הפעם היה הרוצח הבן שלה. 

והרשימה נמשכת.

אסתר אהרונוביץ ז"ל ואחד מנכדיה

אסתר אהרונוביץ ז"ל ואחד מנכדיה

אז איך מזהים את זה בא ומה המשותף לכולן? האמת - כלום. אין שום דבר משותף בין בת ה 70 הלילה לבין אמא לחמישה בת 35 מכפר ערבי בצפון, לצעירה מבטיחה מהקריות או לנשמה רגישה ממוצא. חוץ מדבר אחד חשוב - הן נשים ואת הבחירות שלהן לא כיבדו בני הזוג או הילדים שלהם. אז אולי יש משהו משותף בין הרוצחים? אולי, למרות שגדלו במקומות הכי רחוקים שאפשר, האחרון בארה"ב, זה שלפניו ברוסיה, הרוצח של מיכל סלה ז"ל גדל בבאר שבע, וכו', אולי כולם גדלו בבתים הרוסים? אולי גם הם חוו אלימות? 

בתכלס, וזו הנקודה החשובה, זה לא באמת משנה. יש לנו פה בעיה לאומית. לא בעיה רק של נשים. בעיה של כל אחד מאיתנו. בעיה שדורשת פיתרון ותכניות ומחשבה לטווח ארוך ואת כל אלו, גם אם ישנן, לא מיישמים. 

ועדות באו והלכו, ראש הממשלה נתניהו הודיע בחגיגיות בדצמבר לפני שנה שיעמוד בראש ועדה ממשלתית שתעסוק בנושא. האמת שכבר באותו הזמן הייתה קיימת ועדה קיימת, זו שבראשה עומד השר גלעד ארדן. זה לא משנה, לא הוועדה הקיימת ולא הוועדה הווירטואלית שרצה נתניהו להקים עשתה משהו. תכנית החומש למיגור האלימות לא באמת יצאה לפועל. הכספים לא הוקצו ולכן לא הועברו. גם התכנית המיוחדת למיגור האלימות במגזר הערבי לא יצאה לפועל. מקלטים חדשים לנשים מוכות לא נפתחו, תכניות שיקום לגברים או חינוך מגדרי מגיל צעיר גם הם לא התחילו. 

ועכשיו חידה - מכירים את הרשות הלאומית להסמכת מעבדות? כן, יש אחת כזו. הממשלה החליטה להקים אחת כזו בשנת 1997 והתפקיד שלה להסמיך מעבדות. שזה חשוב. אבל מיגור האלימות נגד נשים לא פחות חשוב, כנראה חשוב יותר. אז יש רשות לאומית לבטיחות בדרכים שכולנו מכירים, והרשות הלאומית למלחמה בסמים ובאלכוהול, יש רשות לאומית לחדשנות ו- רשות לאומית להסמכת מעבדות. 

לצערנו טרור מגדרי לא מוביל לישיבת קבינט דחופה של חמש שעות, בקושי לישיבת ממשלה אחת לשנה. המחאה האדירה של שנה שעברה בסוף בסוף לא הצליחה לעשות את מה שצריך לעשות ועכשיו - להקים רשות לאומית למיגור האלימות במשפחה. כזו שתתכנן את התכניות באופן רשמי, תדרוש תקציבים ולא נדבות, תתחיל לעשות את מה שרק מדברים עליו. אתם יודעים, מה שאמורים לעשות במדינה מתוקנת ולא עושים פה. לא ברור לי איך כשהקימו את הרשות הלאומית להסמכת מעבדות, לא חשבו לטפל גם באלימות נגד נשים ואלימות במשפחה, גם אז הסטטיסטיקה הייתה זהה - כעשרים נשים נרצחות מדי שנה על ידי קרובים להם. המספר הלא פחות חשוב הן כל אותן אלו  (וילדיהן) שסובלות מאלימות פיזית, כלכלית, נפשית ולא מקבלות שום עזרה ושום מענה. אף אחד לא סופר אותן, ואף אחד לא עושה בעבורן תכניות. אם יש משהו שהחודש המדמם הזה לימד אותנו - אין שום דבר משותף. הבעיה היא לא של מגזר כזה או אחר, מעמד כזה או אחר או אזור כזה או אחר בארץ. הבעיה היא של כולנו. כפי שהתרגלנו לפעילות הרלב"ד (הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים), הגיע העת שנתרגל לפעילות של הרלא"מ (הרשות הלאומית למיגור אלימות במשפחה), אולי זה יעצור את הרצח הבא.