התסריטים האלה ידועים מראש. היינו במצבים האלה יותר פעמים מכפי שאנחנו יכולים לזכור. לפחות הוותיקים שבינינו. חיסלנו, השמדנו, הרסנו, ריסקנו, פגענו, הרתענו, התקפנו, החלשנו. וגם ספגנו, הותקפנו, נפגענו, הצטיידנו, התחמשנו, שכללנו.

פתחנו מקלטים, ובאותו זמן גם פתחנו אולפנים לגל של שידורים חיים. ושוב החל מצעד הגנרלים בהווה ולשעבר שבאים להסביר לנו את המציאות. ושוב אנחנו שולפים משק הקלישאות למצבי חירום את כל המשפטים הנכונים: "בעת הזאת אנחנו עם חיילי צה״ל", "אין כאן ימין ושמאל - כולנו עם אחד", "שום מפגע או טרוריסט אינו חסין", "ידנו הארוכה תפגע בהם בכל מקום", "חייבים להחזיר לעצמנו את כוח ההרתעה", והרשימה עוד ארוכה.

ומי זוכר בכמה סבבים כאלה היינו? האם מסבב לסבב לא נשחקת האמונה שלנו במשפטים האלה? האם אנחנו עדיין מוכנים לספוג מתוך אמונה עמוקה שהשיקולים האלה אכן מביאים אותנו למקום טוב יותר? האם אנחנו עדיין ממשיכים להאמין שחיסול עוד מנהיג ג'יהאד, או חמאס, בכיר ככל שיהיה, הוא שיביא את השקט לאזור? האם אנחנו באמת חושבים שמדיניות החיסולים הוכיחה את עצמה? וגם, האם באמת-באמת בסתר ליבנו, בחדרי חדרים, אנחנו יכולים לנתק את האירועים הביטחוניים מהמציאות הפוליטית? האם ברצינות ובכנות אנחנו יכולים לומר: השיקולים הם שיקולים ביטחוניים טהורים, שאין להם שום הקשר פוליטי?

בכל הדיווחים מקפידים לומר לנו שהאיש הוא בכיר בג'יהאד, שתכנן ומתכנן וחורש רע נגדנו באופן בלתי נסבל. כולם מקפידים להדגיש שדמו הותר מזה זמן, ושהצבא רק חיכה להזדמנות הנכונה לבצע את החיסול. כולם מסבירים שהפעם הצלחנו לפגוע פגיעה כירורגית רק בחדר השינה שלו, שזו הייתה ההזדמנות שלה חיכינו. אבל גם אם כל הדברים האלה נכונים ונכוחים, האם החיסול בעת הזאת היה ממש-ממש מחויב המציאות? הרי הגבול בין ישראל לעזה שקט באופן יחסי, ואילו ישראל נמצאת במבוך פוליטי ששואב את כל האנרגיות של כולנו. במשך חודשים מתקיימים מאמצים עילאיים לייצב את השדה הפוליטי, רק כדי שאפשר יהיה להחזיר את המדינה אל הפסים, לטפל בבעיות הבוערות שעל הפרק. האם באמת לא ניתן היה לדחות את החיסול הזה? האם באמת ההחלטה לתת אור ירוק לחיסול - שבעקבותיו משותקת חצי מדינה, כל מוסדות החינוך סגורים, מקומות העבודה סגורים ולמשק נגרם נזק כלכלי עצום - מנותקת מהמציאות הפוליטית?

כמובן שגם החלטה לנצור את האש ולדחות את החיסול למועד אחר היא החלטה פוליטית. אין ספק, גם החלטה כזאת מתקיימת בתוך מציאות פוליטית מורכבת ומסובכת - אבל איכשהו, נדמה שההחלטה לדחות הייתה גורמת פחות נזק מההחלטה לבצע את החיסול.

כמובן שאסור לשכוח עוד עובדה חשובה שנובעת מהמציאות הפוליטית המורכבת כאן: היום, בדיוק היום, הוא יומו הראשון של הרכש החדש של משרד הביטחון - נפתלי בנט. בנט, שמקפיד לומר כבר שנים שיש לו הנוסחה המדויקת כיצד לנצח את עזה, איך לחסל את החמאס (או הג'יהאד) נכנס היום למשרד הביטחון. האם הוא יוכל לבצע את תוכניתו? כנראה שלא. הוא לא פועל בחלל ריק, אפילו שר ביטחון בממשלה זמנית בדרך לפירוק - אפילו הוא תלוי במה שמכונה ה"דרג המקצועי". בנט יגלה מהר מאוד את מה שגילה אביגדור ליברמן לפניו: הכוח הוא מוגבל. גם כוחו של שר ביטחון ממפלגה אידאולוגית עם מישנה סדורה - גם הכוח הזה מוגבל.

אז גם המחשבה הזאת מתגנבת פנימה: האם זה מה שרצה נתניהו להשיג? האם כישלון הסבב הזה יירשם על שמו של נפתלי בנט, וכך הוא יחוסל סופית?

ועוד עניין: הסבבים הבלתי נגמרים נשענים על חוסן חברתי. הם נשענים בדיוק על ההתגייסות הנפשית, החברתית, על הסולידריות, על כל המשפטים שרבים מאיתנו אומרים באופן אוטומטי, כל המשפטים שמייצגים את ביטחוננו בצה"ל ובמערכת הביטחון ובניקיון השיקולים. אבל, לפחות ככל שניתן להתרשם מההד שעולה מהרשתות החברתיות, מהראיונות ברדיו, ממאמרי הדעה בכלי התקשורת השונים, ומהקושי הבלתי נסבל בעיקר של תושבי הדרום, אבל של כולנו, גם באזור המרכז - החוסן הזה הולך ונשחק. מסבב לסבב אנחנו לא רק מציבים סימני שאלה למדיניות החיים על החרב, אנחנו נחלשים מבפנים, אנחנו עייפים, אנחנו ציניים, אנחנו מאבדים את התקווה שיכול להיות ושצריך להיות אחרת. וזו סכנה גדולה.

ולכן, בעת הזאת, אפשר כבר לומר כמעט בוודאות: בסיומו של הסבב הזה, בתקווה שיהיה קצר ובטוח, נמצא את עצמנו בדיוק, אבל בדיוק באותו מקום שבו היינו לפני שהוא פרץ. בדיוק באותו מקום, עם אותן דילמות. ההרתעה היא עניין חמקמק. קשה לגעת בה, להגדיר אותה, למדוד אותה.