הנאום שנשא ראש ממשלת המעבר בנימין נתניהו בעקבות ההחלטה להגיש נגדו כתב אישום, הוא אולי המסמר האחרון בארון שבו נקברו בזה אחר זה כל הערכים, הנורמות, מנגנוני המדינה, והממלכתיות. 
אחרי נאומו של נתניהו אפשר רגע לעצור, להרחיק את המבט ולראות שנתניהו הצליח לרמוס, להרוס, לערער ולבטל את כל מה שהאמנו בו, את כל מה שמשמש תשתית יסוד הכרחית לקיומה של מדינה דמוקרטית.
 
 
ורבים האנשים בישראל שמאמינים לכל מה שנתניהו אומר, לכל מה שהוא משדר, לכל מה שהוא רוצה שיאמינו.
 
התקשורת: רבים האנשים בישראל שמאמינים שהתקשורת כולה עושה כבר שנים יד אחת כדי להכפיש את ראש הממשלה, רעייתו ובנו, שבתקשורת יושבים רק עיתונאים שמאלנים, שמונעים ממניעים פסולים, ושעסוקים אך ורק בביקורת שלילית נגד נתניהו עצמו, בני ביתו והשלטון שהוא מנהיג. ושהעיתונאים השמאלנים האלה רוצים להפיל אותו מהשלטון.
אין לזה שום קשר לעובדות, הדברים האלה אינם משקפים את המציאות בתקשורת, הם מתעלמים מגיוון הקולות במערכות החדשות השונות, ומקיומם לא רק של עיתונאים שמצהירים על היותם אנשי ימין, אלא גם מקולם המהדהד ומהבמה הנרחבת שמוענקת לשורה ארוכה של אנשי ימין שאינם עיתונאים, אבל יש להם מעמד של פרשני על. 
הכפשת התקשורת באשר היא תקשורת מתעלמת גם ממשהו מאוד בסיסי, משהו שכל אחד מאיתנו אמור היה ללמוד בשיעורי האזרחות בבית הספר: שדמוקרטיה אינה יכולה להתקיים ללא תקשורת עצמאית, חופשית וביקורתית. שתפקידה הבסיסי ביותר של תקשורת הוא - כמאמר הקלישאה - להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה. 
אבל נתניהו הצליח לרסק את אמון הציבור בתקשורת. זה הגיע למצב שבו רבים בציבור אינם מאמינים למילה אחת של עיתונאים, באשר הם עיתונאים. שאינם מאמינים לעובדות שמדווחות בכלי התקשורת השונים, ככל שהעובדות האלה נוגעות לראש הממשלה, לבני משפחתו, או למפלגת הליכוד. 
אימוץ גישה כזאת הוא מסוכן, משום שהוא דוחק את הציבור למחוזות הפייק ניוז. הוא דוחק את הציבור להעדיף שמועות וספינים על פני עובדות ותחקירים ועבודה עיתונאית מקצועית. גישה כזאת שולחת את המאמינים בה לשדות שבהם אין עובדות, אין שום דבר שכולם מאמינים לו, וכל השיח הוא מקוטב של בעד - נתניהו - ונגדו.
 
 
המשטרה: במשך קרוב לארבע שנות חקירה מתח ראש הממשלה ביקורת נוקבת על המשטרה, על אופן החקירה. הביקורת הזאת מערערת את עצם היכולת של המשטרה לחקור במקצועיות את נתניהו עצמו או בכלל. את נתניהו לא מעניין ניקיון כפיהם של חוקרי המשטרה. כאחרון העבריינים הוא תוקף את החוקרים, את שיטות החקירה, את תוצאות החקירה, את מעמדם של החוקרים.  יש להניח שרבים בציבור, בעיקר בקרב תומכיו של נתניהו, שרואים במשטרה גוף עוין ולא זרוע חיונית של אכיפת החוק. יש להניח שרבים בציבור חושבים שבמשטרה יושבים אנשים מושחתים, שזוממים  מזימות נגד ראש הממשלה.
 
הפרקליטות: כבר תקופה ארוכה שנתניהו בנאומים שונים, וביתר שאת בנאומו האחרון אחרי ההחלטה להגיש כתב אישום, תוקף את הפרקליטות בכלל ואת פרקליט המדינה שי ניצן בפרט. הוא הולך על הראש שלהם, הוא מערער על יכולתם לעשות עבודה מקצועית וישרה. הוא משכנע את ציבור תומכיו, כמיליון בני אדם, שאסור להאמין לפרקליטות. גם כאן, משתמש נתניהו בפרקטיקות הנהוגות בעולם העברייני וטוען, בלי לעפעף, שהפרקליטות תפרה לו חליפה. הוא משכנע את הציבור כבר תקופה ארוכה, גם בנאומיו וגם באמצעות תומכיו, חברי הכנסת והשרים, שאין להאמין לפרקליטות וכל מטרתם היא לעשות הפיכה שלטונית. 
 
בתי המשפט: כחלק אורגני של מערכת אכיפת החוק גם בתי המשפט לא חמקו מפיו המשמיץ של נתניהו. בתקופת כהונתה של איילת שקד במשרד המשפטים תמך הלכה למעשה בגישה השמרנית שהנחילה במערכת, והגדיל לעשות וערער על הלגיטימיות של שופטים בכלל ובית המשפט העליון בפרט. המגמה הזאת קיבלה טוויסט ציני במיוחד כאשר החליט למנות את אמיר אוחנה לשר המשפטים, ולא הסתייג בשום שלב מההתקפה הפרועה של אוחנה על מערכות אכיפת החוק. 
 
האופוזיציה: גם האופוזיציה היא אויב העם. בקמפיינים מנוולים במיוחד הצליח נתניהו לערער על עצם הלגיטימיות של כל אחד להציג מועמדות נגד נתניהו, בין אם בתוך הליכוד או במפלגת אופוזיציה אחרת. ודי להזכיר את השמועות שהפיץ כאילו גדעון סער קושר קשר עם נשיא המדינה ריבלין כדי להדיח את נתניהו מהשלטון, או ההכפשה וההגחכה של בני גנץ, כאילו מדובר בליצן שרוצה להשתלט על המדינה.
שום דבר אינו לגיטימי בעיניו. והציבור מאמין לו. 
 
הערבים: שום מעצור לא עומד בפניו כאשר במשך חודשים ארוכים הפך את האזרחים הערבים בכלל ואת חברי הכנסת הערבים בפרט לאויבי העם, גיס חמישי, תומכי טרור. בלי לעפעף הוא השתמש בכל כדי לרכוב על גלי השנאה כל הדרך לראשות הממשלה. 
 
השמאלנים: ההסתה והדה-לגיטימציה שעושה נתניהו לשמאל הם אולי הקמפיינים הוותיקים ביותר. הקמפיינים נגד השמאל הפכו את העמדה הזאת ללא לגיטימית. מבחינת תומכי נתניהו שמאל זו בגידה בקיומה של המדינה והזדהות עם אויביה, זכויות אדם, זכויות חברתיות, דרישה לשוויון - כל אלה מותגו כערכים שמאלניים (וכדי להדגיש את חוסר הלגיטימיות שלהם ״סמולנים״) ולכן פסולים כלל ועיקר. 
 
בנימין נתניהו זכאי עד שיוכח אחרת. לנתניהו מגיע לקבל משפט הוגן. אבל בקמפיינים אלימים ובריוניים במיוחד הפקיע נתניהו מאיתנו את היכולת להביט על הדברים מנקודת מבט ציבורית-נורמטיבית. הוא יצר אקלים ששולל מאיתנו את האמון הבסיסי במקומנו כציבור להחליט מהן הנורמות הציבוריות שאנחנו תומכים בהן ומה לא.  בקמפיינים האלה הפקיע נתניהו גם את יכולתו שלו להליך משפטי הולם, משום שהוא ערער את כל המערכת שמבחינתו אין להאמין לה, שהיא כולה קשרה קשר נגדו ולכן כל מה שיוחלט - שאינו זיכויו המוחלט עוד בטרם משפט - הוא מוטה ומטרתו הפיכה שלטונית. 
מבחינתו כל הגורמים האלה חותרים תחתיו וזה אינו לגיטימי. ייקח שנים עד שניתן יהיה לנקות את הבארות שנתניהו הרעיל. ייקח שנים להחזיר אמון כלשהו במערכות אכיפת החוק, ייקח שנים לשקם את מעמדה של התקשורת בעיני הציבור וגרוע מכך - השיקום הזה לא יחל עד שהאיש הזה לא ירד מהבמה הפוליטית הישראלית. 
תגיות , , ,