אתמול, הלכה לעולמה, כלת פרס ישראל המשפטנית פרופ' רות בן-ישראל והיא בת 89 .בן-ישראל
נודעה בעיקר כמי שהייתה אחת ממשפטניות העבודה הבולטות בישראל ובעולם, ופרסמה ספרים רבים
בנושא ביטחון סוציאלי, שיוויון חברתי, מעמד האישה, זכויות בעבודה, הסכמים קיבוציים ועוד.
בין השאר כיהנה כסגנית הנשיא של האגודה הבינלאומית למשפט עבודה וביטחון סוציאלי.

עיקר פרסומה בא לה בשל מחקרה והישגיה המשפטיים, אולם האישה רות בן ישראל, הייתה
דמות יוצאת דופן ומקורית ששילבה חיים מקצועיים, עם חיי יצירה ופעילות פוליטית לקידום זכויות נשים.
בצעירותה, היא נסעה ללמוד עיצוב בפריז, איני יודעת לכמה נשים צעירות הייתה הזדמנות כזו בתחילת שנות החמישים, אבל כמי שבאה ממשפחה מבוססת של מייסדי ת"א, הייתה לה הפריבילגיה להיות הרפתקנית ולצאת אל העולם הגדול. היא שבה לארץ לאחר לימודיה וכבר בסוף שנות העשרים של חייה ניהלה מפעל לרקמה תימנית לעולות חדשות.

אל השדה המשפטי הגיעה רק לאחר נישואיה, לעוה"ד גדעון בן ישראל ולאחר שנולדו בנותיה
מרית וסביון. עם היבחרו של גדעון לכנסת, היא החלה, בגיל 36 ללמוד משפטים ובשנת 1975
בגיל 44 היא קיבלה תואר דוקטור. היא פרשה בשנת 2000 לאחר שכיהנה כדיקנית הפקולטה
למשפטים באוניברסיטת ת"א.
במהלך עבודתה האקדמית שילבה פרופ' בן ישראל גם פעילות ציבורית לקידום מעמד העובדים
ומעמד האישה, בין השאר כיועצת לוועדת העבודה והרווחה של הכנסת וכיו"ר הוועדה
הממשלתית לבחינת תפקודן ושילובן של הנשים בשירות הממשלתי, שבעקבות המלצותיה,
הוקם ב-1995 אגף בנציבות שירות המדינה, שמטרתו לרכז את כל הפעולות הנוגעות לקידום
ושילוב נשים בשירות המדינה (כיום - האגף לשוויון מגדרי).

 

את פרופ' בן ישראל הכרתי לפני כעשרים שנה, כשהייתי עו"ד צעירה ופניתי להתייעץ איתה בעניין זכויות עובדי קבלן ובשאלות של הזכות לקיום בכבוד. היה זה תחום שהאגודה לזכויות האזרח רק התחילה לטפל בו בשנים הללו ופרופ' בן ישראל הייתה אחת הפעילות הראשונות בישראל בזכות ההעסקה הישירה וצמצום הפגיעה בעובדי הקבלן, תופעה שעולם המשפט עדיין לא ידע איך להתמודד איתה (ובינתיים צמחה והעמיקה שורשים בעולם כולו). שנים לאחר מכן, כשמוניתי לנציבת שוויון ההזדמנויות בעבודה של מחוז ת"א, ביקשתי להתייעץ איתה, לא פעם בשל חכמתה וניסיונה בענייני שוויון הזדמנויות בעבודה ובעיקר
בשאלות הנוגעות לשינוי גיל הפרישה של נשים. בשלב זה, עם פרישתה בגיל 70 מאונ' ת"א, היא כבר הייתה עסוקה "בקריירה הבאה שלה", והצהירה בפומבי שאין לה עניין לעסוק יותר בעניינים משפטים, אולם בענייני זכויות נשים, היא הסכימה (לפנים משורת הדין כפי שנהגה לומר), להרחיב, לדבר ולתרום מהידע הרב שלה.

עם פרישתה בחרה להצטרף למופע המחול "גילה", מופע שהעלתה קבוצת נשים בשנות
השבעים לחייהן ושהוצג במרכז סוזן דלל ואח"כ החלה לצייר את ציורי המקרא, הפעם באופן
ממוחשב. בשנת 2017 הוציאה את "הגדת רות – מנין באה ולאן אני הולכת"

בעיני, גדולתה היא האופן שבו בחרה לחיות - סיפור חייה שהחירות וחופש הבחירה שזורים בו.
המסר העקבי לנשים עם העליה בתוחלת החיים, ההתייחסות שלה להתפתחות האישית ומבט
לעתיד גם עם פרישתה, החיבור בין הגוף לנפש ובעיקר האופן בו בחרה להתחדש שוב ושוב

לאורך חייה. ובמילותיה שלה כפי שאמרה לי לא פעם, והובאו בראיון שנתנה לחברתי, אפרת
שפירא-רוזנברג עם החלטתה לחזור לתחום האמנות והפעם לקריירה של ציור:
"בשנת 2005 מלאו לי, כאמור, שבעים וארבע שנים. חשבתי כי קיימת הסתברות לכך שעוד
יעמדו לרשותי עשר עד עשרים שנות פעילות. חשתי שאינני מסוגלת להמשיך ולעסוק עוד עשר
עד עשרים שנה במה שעסקתי עד כה. הרגשתי צורך עז להתחדש, להתרענן ולהגשים את עצמי
בדרך חדשה ושונה. על כן החלטתי לבצע הסבה מקצועית ולפתוח דף חדש בחיי. היה עוקץ
מסוים שהכביד או העיב על ההחלטה להתחיל בעיסוק חדש. הקושי היה רגשי. בעוד שבתחום
עיסוקי המסורתי הגעתי למעמד בכיר והייתי לדמות המובילה בתחום, היה ברור שבעיסוק החדש
אתחיל מתחתית הסולם. משמעות הדבר הייתה ירידה במעמד המקצועי, צורך לכבוש מחדש את
מקומי בקבוצת התייחסות חדשה שאיננה מכירה אותי, ובתוקף כך אינה מודעת כלל ליכולותיי
ולכישורי. שקלתי זה מול זה את היתרון שבהתחדשות מול החיסרון של ההתחלה. הכף נטתה
בבירור אל עבר היתרון. הסיכוי להתרעננות ולהנאה שבלימוד ובהתבטאות בתחום חדש גברו על
החשש מאבדן היוקרה המעמדית".

יהי זכרה ברוך.

**

עו"ד שרון אברהם-ויס, היא מנכ"לית האגודה לזכויות האזרח בישראל ובעבר כיהנה כנציבת
שוויון ההזדמנויות בעבודה של מחוז ת"א במשרד הכלכלה.
.