הרבה זמן חיכיתי לחופשה הזו. איפשהו בין כל הפרויקטים, הלו"זים הלחוצים, העבודה העמוסה והימים שפשוט טסו להם, התגעגעתי לארוסתי. כך כשהגיעה ההזדמנות לטוס לברצלונה, לפגוש אותה אחרי שהתרוצצה בין פגישות, ולנצל את החדר וכרטיס הטיסה שכבר נרכשו מראש על ידי מקום העבודה עבור כנס שגם בוטל - לא היססנו. הצטיידתי במסכות בתקן מחמיר, מגבונים, נוזל וסבון חיטוי ויצאתי לפגוש אותה בניכר. זה היה רק הגיוני, הרי כשנסענו לברצלונה התגלו בה הרבה פחות מקרי קורונה מאשר בישראל.

בשדה התעופה ובמטוס לא הורדתי את המסיכה אפילו לא לרגע, המושבים, החגורה, המושב, המגש, המושבים שלידי ואפילו הדרכון והמזוודה עברו חיטוי וניקוי קפדני. החופשה הייתה מושלמת ובדרך חזרה אפילו הספקתי להתלוצץ עם ארוסתי שבא לי עוד זמן איתה ושממחר שוב אתגעגע אליה, והלוואי שכשנחזור יכריזו שגם כל מי שחוזר מספרד צריך להיכנס לבידוד בית - סתם כדי שיהיה לי אותה לעוד שבועיים. כי אם כבר להיתקע בבית - אז ביחד.

אז חזרנו ביום הבחירות, הצבענו, נהנינו מהיום היפה עם המשפחה והחברים וחזרנו לעבודה לשגרת יומנו. כמה ימים אחר כך התבשרנו שעלינו להיכנס לבידוד. כל הניסיונות ליצור קשר עם מוקד המידע של משרד הבריאות כשלו. אין מענה. וכשהתקשרתי למוקד של קופת החולים ענתה לי מוקדנית מבולבלת שפשוט אמרה לי לעשות מה שאומרים במשרד הבריאות. התעקשתי ואמרתי לה שזה שבחדשות אמרו שעלי להיות בבידוד לא אומר לי הרבה, במשרד הבריאות לא עונים ומישהו צריך לתת מענה לשאלות הרבות שיש לי. לאחר כמה דקות של המתנה ענתה לי נציגה בכירה שאמרה שאסור לנו לצאת מהבית. יופי. אינפורמטיבי משהו.

טלפונים לעבודה, למשפחה ולחברים. פרידה זמנית אך כואבת מכלבתי הקשישה - קיוויתי שזה שאהיה בבית שבועיים לכל הפחות ייתן לי קצת זמן איכות איתה, אבל זה בלתי אפשרי כשאסור לאף אחת מאיתנו אפילו להוציא אותה לטיולים. זהו, מעכשיו זו רק אני, ורדה, ושני החתולים שלנו. ואני תוהה לעצמי - איך היינו מסתדרות בסיטואציה שכזו אם היו לנו ילדים קטנים? איך הם היו מגיעים לבית הספר? איפה הם היו שוהים? 

מבודדת. מורן יוסף

מבודדת. מורן יוסף

חמישי ושישי - היום הראשון והשני לבידוד

שני הימים הראשונים בבידוד עוברים בעיקר בטלפונים והמון עבודה. למעשה הטבענו את עצמנו בעבודה. דבר לא נדיר כשעובדים מהבית. חבר קרוב ששמח לשמור על הכלבה שלנו, אמא שכיתתה רגליה לארגן לנו מוצרים ודברים שהיינו צריכות, אמא נוספת שבישלה כמויות אוכל שלא היו מביישות גדוד צנחנים, חברות שערכו עבורנו קניות בסופר והיו עדות למדפים המתרוקנים ולאנשים הכעוסים בתורים המשתרכים בדרך לקופות וחבר יקר שהפתיע בחלה ופרחים לשבת - כל אלו חיכו לנו מחוץ לדלת ביתנו יחד עם נפנופי ידיים לשלום והפרחת נשיקות באוויר מהאנשים הטובים שאוהבים אותנו ופוחדים להתקרב אלינו כעת. איזו תחושה מוזרה זו. הרי רק לפני כמה ימים התחבקנו.

יום שבת - היום השלישי לבידוד:

אחרי יומיים בהם בעיקר התמקדנו בעבודה, ביום שבת קמנו בבוקר ודי רבצנו. הבינג׳ אליו יחלנו כל כך הרבה זמן סוף סוף הגיע וישבנו לשעות של הנאה עם נטפליקס. מתישהו חבר אמיץ הפתיע ועזר לנו לקום מהכורסא כשהשאיר לנו מחוץ לדלת ספר הדרכה ליוגה. אז יצאנו למרפסת, עשינו קצת יוגה ונהנינו מהיום היפה שהיה. כמה ברת מזל אני על המשפחה התומכת, החברים הטובים והמרפסת - ברוכה היא. וברקע דיווחים על הקורנה מכל עבר, כל שחקני קבוצת הכדורסל של מכבי תל-אביב הפרו את הבידוד ואף אחד לא רודף אחריהם עם המלשינון של משרד הבריאות, ואי אפשר שלא לחשוב - למה להם מותר ולי לא? הרי אני נזהרתי כל כך. ההחלטה שלא לפעול נגדם כשם שפועלים נגד ״אזרחים מן השורה״ ממש מקוממת ומחשבות על שבירת בידוד עולות בראש - אך המצפון (וגם הפחד מהסביבה והרשויות) מכריעים ואנו נשארות בבית. סך הכל שבת של כיף.

ורדה והמרפסת. צילום באדיבות מורן יוסף

ורדה והמרפסת. צילום באדיבות מורן יוסף

יום ראשון - היום הרביעי לבידוד

שבוע חדש של הבידוד התחיל לו. פח הזבל עולה על גדותיו ואיתו המחשבה המטרידה - מי תוציא את הזבל ויותר חשוב - איך?! אף אחד לא נכנס לכאן אז מה עושים? היות וחדר הזבל נמצא מרחק פסיעה מהבית התקבלה החלטה להצטייד במסיכת פנים בתקן מחמיר, כפפות חד פעמיות וריצה קלה. 

במשך היום כמובן עבדנו במרץ לתוך שעות הלילה, תוך כדי נסיון לשמור על חלוקת טריטוריה הגיונית. זה מה שקורה כשהסלון הופך לחדר פגישות גלובלי, בווידאו כמובן. למזלנו אנו שוחרות שלום ולא היו לנו מלחמות בנושא זה למעט פעם אחת שזוגתי (שתחיה) פינתה אותי כנגד רצוני מהספה כי פלשתי בטעות לשטח העבודה שלה. הספה הגדולה היא המשרד שלה לשבוע הקרוב ואני קיבלתי חותמת שחורה.

אנו מתעדכנות בשלום המשפחה. גם אני וגם ארוסתי דואגות מאוד לאימהות שלנו שלא נמצאות בקו הבריאות. תכלס, זה הדבר היחיד שמלחיץ אותנו - המשפחה. אני נובחת על אמא שלי שלא תעז לצאת מהבית בלי מסיכה ומפצירה בה לא ללכת לעבודה. אמא שלי עונה לי שלמרות שהיא עובדת בעבודה משרדית - לא מאפשרים להם לעבוד מהבית. אני כועסת, חוששת ומתחננת בפניה שלא תלך. שום דבר לא שווה את הבריאות שלה. היא עונה שהיא לא יכולה להרשות לעצמה דבר כזה, למרות הסיכון הגדול. 

בתגובה ואולי בשביל להרגיע את החרדות של עצמי, אני מתרוצצת בבית להכין לאמא ערכת חיטוי והגנה שהמשפחה תאסוף ממני כי כבר אין למצוא אותם ברשתות הפארם - מזל שנערכתי מבעוד מועד עם מספיק מסיכות וחומרי חיטוי. הטרלול לפעמים משתלם. להוסיף על כל זה אחותי אמורה ללדת כל רגע וככל הנראה אפגוש את האחיינית הראשונה שלי רק בעוד שבוע, מחשבה שממש העציבה אותי - אבל שאלו יהיו הצרות שלנו. רק שהלידה תעבור בשלום ושהן יהיו בריאות. 

אנו קוראות על החדשות מאיטליה, המדיה מציפה בדיווחים - רבע מדינה בהסגר, מלא מתים ומלא חולים. מה שכמובן מעלה אצלי את מפלס הלחץ והחרדה וגורם לי לשגעת קניות קלה. מיד ביקשתי מארוסתי שנעשה הזמנה גדולה של מוצרים יבשים ומוצרי הגיינה - משהו שיספיק לחודש לפחות "כי למה לקחת סיכון". זוגתי אשפית קניות באינטרנט, מה שביום רגיל פחות משמח אותי, ובזמנים כאלו משמח אותי עד מאוד- כזו אני, פרקטית. 

בערב זה הגיע - הוויכוח הראשון שלנו. אני פורשת לטריטוריה נפרדת. לזוגיות שלנו שלום. 

פינת העבודה המאולתרת. צילום באדיבות מורן יוסף

פינת העבודה המאולתרת. צילום באדיבות מורן יוסף

יום שני - היום החמישי לבידוד

בחמישי וראשון עבדנו יותר מדי שעות והבטחתי לעצמי שהיום זה לא יקרה, אבל קמתי בבוקר לטונות של עבודה אז ברור שזה קרה, ואפילו גרוע יותר. משהו בנוחות של הבית גורם לי משום מה להיות אפילו עוד יותר מחוברת לעבודה. זה, בשילוב עם ההיפר פוקוס שלי שגורם לי להתנתק מהעולם החיצון במצבי לחץ, כאילו בלעתי קופסא שלמה של ריטלין, גרם לי לעבוד הרבה הרבה יותר מדי שעות.

המחשבה הזו די מטרידה אותי האמת. כשנכנסתי לבידוד קיוויתי איפשהו שהחיסכון בזמני נסיעות, ביקורי חברים ומשפחה וביצוע סידורים, יאפשר לי פניות גדולה יותר לטפל בדברים בבית, ואפילו ייתן לי זמן איכות עם ארוסתי וגם עם עצמי למען האמת. בפועל למדתי שזה לא נכון. ושזה שאני מרגישה שאין לי זמן לכלום בגלל שיש לי כל כך הרבה עיסוקים וסידורים ביום רגיל - זה סוג של סיפור שאני מספרת לעצמי. כי הנה, עובדה - אני בבידוד ועדיין אין לי זמן. לכלום. העבודה לוקחת את כל הזמן שלי וזו אשמתי שלי.

מצעד של שליחים החל להגיע אלינו. עשינו גם הזמנה של אלכוהול כי אם כבר להיתקע שבועיים בהסגר לפחות שיהיה פאן! מתישהו במהלך היום הגיע שליח עם חלק קטן מהקניות. כשפתחתי לו את הדלת, הוא שאל איפה להשאיר את הדברים ועניתי לו "ליד הדלת" הוא הבין במה מדובר. לא הספקתי לומר את המילה "טיפ" והבחור המסכן כבר דהר לו על הקטנוע, כנראה בדרך למקלחת כימית. קשים הם חיי השליחים בצל הקורונה. 

נשאר לנו שבוע עד שהבידוד יסתיים. אמנם הקירות כבר סוגרים עלינו, הבית בבלגן, וחדר השירותים הוא המקום היחיד לברוח אליו כשצריך קצת פרטיות - אבל החדשות מבחוץ על התפשטות הקורונה גורמות לנו להרגיש בטוחות יותר בהסגר. וכשחושבים על זה ככה, אולי באמת כדאי שנאריך את הבידוד. רק ליתר בטחון.