יום רביעי בצהריים במפגש זום, קורס מבוא לעבודה סוציאלית כמעט אחרון לשנה זו. אני מעלה עובדות סוציאליות לפאנל בו הן מציגות את עבודותן בפני הסטודנטים. מוריה (השמות בדויים) מתארת את עבודתה הקשה במספר תפקידים שונים באישפוזית לגמילה מסמים ואלכוהול. ואז, השאלה הראשונה שמופנית מן הסטודנטים היא האם הן מרגישות שהשכר שלהן הוגן. מוריה עונה לה: "השכר הוא עלוב למדי, צריך לדעת את זה. אצלי במשרה מלאה היום השכר הוא 7,200 ש"ח ..בראשון לחודש זה מבאס טילים, ממש...". ואני, הרגשתי עד כמה אני מתביישת. על זה שאחרי שנה שלמה של ניסיון להעביר את המסר לגבי כמה המקצוע חשוב, כמה רובדים יש לו, עומק השליחות שלנו... בסוף הם שומעים על העבודה המעניינת בה עוסקת מוריה אבל גם כמה דל התגמול.

אני חושבת לעצמי איך זה שכל כך הרבה שנים עברו ושום דבר לא השתנה משמעותית. לפני 15 שנה אני עמדתי במקום שלהם, והחל משנה א' עשיתי כל שביכולתי לקידום נושא השכר. גיוס קבוצות של עו"סים פעילים, הפגנות, תפקידים באיגוד. אני שומעת את ההתמרמרות של העו"סיות והסטודנטים ומרגישה כאילו הזמן קפא.

הפאנל נמשך וסטודנט אחר מגיב: "אני חושב שאחת הבעיות היא שעובדים סוציאלים לא אומרים לא.. אני לא אעשה כוננות שחצי ממנה לא משולמת, אני אעשה רק עבודה שמשלמים לי עליה, ושזה לא ייתפס כאילו אנחנו מפקירים את הלקוחות שלנו. אף אחד ממי שבא ללמוד שנה א' לא בא כדי להיות מיליונר, כולנו באנו בתחושת שליחות כזו או אחרת. אבל השכר הוא אחד הדברים שאני חושב שבסוף אולי ירחיק אותי ואת חברי מהמקצוע." יעל, עו"ס לחוק נוער, ממהרת לענות לו: "אתה צודק. אני בעיקר אכלתי את הלב במקום להיאבק. הצליחו לפרוט על מיתרי ליבי בכך שאמרו לי 'מי יהיה שם אם את לא תהיי שם אחרי 12 בלילה?' - במקום לשלם את שכרי. אז אני עובדת חצי מהזמן בהתנדבות.". גם כאן אני חושבת לעצמי שדבר לא השתנה לאורך השנים. המוכנות של עובדות סוציאליות בשטח לעבוד כמה שנדרש מתוך תחושת השליחות שלהן וללא תגמול - הייתה ועודנה.

אז מה כן השתנה?

לפעמים אני מופתעת מכך ש 14 תוכניות ללימוד עבודה סוציאלית באוניברסיטאות ובמכללות לא מפסיקות להיות מלאות. רק אצלנו במכללה יש כל שנה עשרות סטודנטים ברשימת המתנה. איזה דבר מדהים זה שכל כך הרבה אנשים מתחברים למקום הזה של הנתינה לזולת, גם אצל דור ה Y. אולם, בשנים האחרונות משהו כן השתנה. אנחנו רואים שבסופו של יום אותם מקומות מלאים בשלב הלימודים כבר לא מוכיחים את עצמם במבחן המציאות. בשנה שעברה דובר על 750 תקנים של עובדים סוציאלים במגזר הציבורי שאינם מאוישים והשנה מדברים כבר על 1000 תקנים פנויים. נראה שעומסי העבודה הם כל כך גדולים והשכר כל כך נמוך (סליחה על ההשוואה אבל נמוך משל גננת או מורה ולעיתים גם מ"עבודת סטודנט") שכבר אין הרבה אנשים שמוכנים לעשות את ההקרבה הזו, עם כל טוב הלב. בסקר קצר שערכתי השבוע, בו השתתפו 80 סטודנטים מהתואר הראשון, 55% ענו כי לאחר סיום התואר הם חושבים שיעבדו במסגרת השירות הציבורי רק "במידה מעטה" או "כלל לא".  אנחנו רואים סטודנטים שמגיעים מראש ללא כוונה לעסוק במקצוע, אחרים שהמפגש במסגרת ההכשרה המעשית עם התנאים בלשכות הרווחה והשירותים הציבוריים מבהיל אותם, והשליחות כבר לא מספיקה בשביל לגרום להם להתמודד איתם, ואולי בצדק. המצב הגיע לכזו תחתית שכבר לא ניתן להמשיך לעמוד בה, והבוגרים שלנו "מצביעים ברגליים". הגענו לנקודת שיא שכבר אי אפשר לספוג. זה מה שהשתנה, ואם לא ייעשה סוף סוף השינוי הדרמטי לו אנחנו מייחלים כבר שני עשורים, מערכת הרווחה בישראל בדרך לקריסה. שינויים כאלה אפשריים ולא מופרכים, הם קרו אצל המורים עם תוכניות כמו "עוז לתמורה" או "אופק חדש". במקצוע כל כך מורכב אין עשייה ללא תקווה, ואנחנו חייבים שתהיה לסטונדטים שלנו את התקווה הזו.

הכותבת היא מרצה בחוג לעבודה סוציאלית, מכללת תל חי

 ***

לא מעט נשים חשות כלואות בביתן היום יותר מתמיד. לקריאת תמרורי האזהרה שכתבו בפורום מיכל סלה כנסי ללינק הבא 

חיה בזוגיות אלימה? מחפשת אזן קשבת? התקשרי עכשיו לקו החירום של ל.א לאלימות ואון לייף 6724* 24/7 בכל השפות. אנונימיות מובטחת