צופית גרנט השתתפה בכנס זום של און לייף במסגרת "40 פלוס - זה הזמן שלכן": 

את לא מפחדת להיות שונה, תסבירי 

"זה לא שאני לא מפחדת להיות שונה, אני מנסה לפעול עם הדיגניטי שלי. ולפעמים זה לא כל כך מצליח. אתמול או שלשום עליתי על הבמה ובאופן אקראי אחרי שהייתי קודם לכן בהפגנה של צעירים בעזריאלי. והיו שם חבר'ה בגיל של הילדים שלי שעמדו שם מוחים וצועקים, ושוטרים נחמדים דחפו אותם כי הם לא היו בהפגנה חוקית שם, וכל הסיטואציה נורא הסעירה אותי, ואז הגעתי להפגנה השנייה ובכלל לא התכוונתי לדבר בה, ונורא לחצו, ממש התחננו, ובסוף עליתי על הבמה. אני מכירה את עצמי, כשאני עולה לבמה אני לא פוליטיקלי קורט ואני לא בוחלת במילים ואמרתי "חרא'' ו''קקה'' והשתמשתי במילים דוחות. יש מאחורי איזו תפיסה, זו לא שסתם אני עומדת על במה ומסוגלת לדבר ככה - כי משהו בפנימיות שלי לא מכובס, אני יותר מתחברת לקיצוניות ולזרמים קיצוניים בעיקר כשצריך להוביל מהפכות."

"כל הזמן מדברים על איזון, למשל בתזונה, ואיזון בעיני הוא נכון כשהחיים מאוזנים אבל כשאנחנו לפעמים נמצאים במקומות קיצוניים, אין מקום לאיזון. כדי לאזן צריך לקחת הצד קיצוני כדי לאזן את אותו חלק קיצוני שתוקף אותנו. למשל אם אנחנו מדברות על מחלות, יש כמה דרכים לתקוף את המחלה, בעיני, אפשר לתקוף אותה בצורה הקונבציונלית ואפשר גם לתקוף אותה בצורה קיצונית לא קונבנציונלית שבעיני היא הקונבנציונלית. כשאני חולה, אני מיד עושה ניקוי רעלים, אני מיד אצום שלושה ימים או חמישה ימים ניקוי רעלים."

צופית גרנט. קרדיט צילום- אילן בשור

צופית גרנט. צילום: אילן בשור

אני מגיעה מהמקומות הכי שבורים שיש

"שום דבר לא היה כל חיי, אני בן אדם בתהליך של התפתחות. אני בת 56 עוד מעט ואני באה מהמקומות הכי שבורים שיש, מעולמות שבורים  ואני בונה את עצי ואני ממשיכה לבנות את עצמי ואני ממשיכה לגדול ולהרוס לפעמים, אני לא מסיימת לעשות טעויות. אני גם לא רוצה לסיים לעשות טעויות.  יצאתי לא מזמן עם סדנא 'סדקים של תקוה' כי תקוה זה משהו שאי אפשר לקחת לבן אדם זה כמו לקחת לנו את החמצן. ממש עד הרגע האחרון, גם בהוספיס, ואני ליוויתי את אמא שלי בהוספיס, גם שם יש לאנשים תקווה שהנה יקרה משהו ואני אתעורר מהסיוט הזה. תקווה זה נורא נורא חשוב ותקווה צריך במקום שיש בהם סדקים, כי בשלם שלנו הכל סבבה, אנחנו לא נותנים לזה את הדעת. כשמשהו מתחיל להיסדק לנו שם אנחנו צריכים לדחוף שינוי תודעה, אור, תפיסת עולם מתחדשת, ומהמקום הזה אני בן אדם שדוגל בקיצוניות. כל מה שקורה לנו בארץ, בעיני אנחנו מדינה שלא יודעת לנהל מאבקים אנרכיסטים, להפוך את המציאות. קיבלתי אלפי תגובות ברשתות. ווהדבר הכי מדהים, שהכי הפריע לאנשים, ואני עצמי לא ימין או שמאל בכלל, גם ככה אני מבולבלת כבר כמה שנים במקום הזה,  אבל הדבר שהכי הפריע לאנשים שאמרתי 'חרא, 'המדינה חרא', אי אפשר להפעיל שום הגיון ולהבין שאני פה, שאני לא רוצה להגיד שהמדינה שלי חרא? זה באמת איזה אקט פרובוקטיבי, ואפילו הוא לא בא ממקום פרובוקטיבי אלא זה בא מאיזה צער מאוד עמוק. זה גרם לאנשים לקלל אותי ברמות כאלה קשות. אין לי בעיה עם זה." 

לא נפגעת?

"בטח שאני נפגעת, אני נפגעת ואכפת לי ואני רגישה ואני אדם מאוד עדין ומאחורי הדמות הזו ששתתה פיפי לפני עשרים שנה, ויוצאת למדינות במצב מלחמה כדי להביא דברים - אני מפחדת, ואני חוששת ואני נוראיות על הילדים שלי, כשהם טיילו בדרום אמריקה אני לא ישנתי כמעט. ואני מפחדת, הבת שלי עברה עכשיו לגור בדרום תל אביב, ומיגנתי אותה מכל הכיוונים, אפילו עשיתי לה גדר חשמלית. אני לגמרי מתנהלת בצורה נורמטיבית, אבל אני גם יודעת להיות קיצונית ומשם, מאחורי הקיצוניות שלי יש תפיסת עולם. מה שהכי מאפיין אותי ואת זה אנשים ברחוב לא יידעו להגיד את זה, זה שלווה. אני בן אדם עם הרבה שקט."

נחזור ברשותך לתגובות על הדברים שלך בהפגנה

"התחושות של אנשים כיוון שבסוף העברתי ביקורת על ראש הממשלה, על ביבי נתניהו, אמרתי 'די! תפסיק לעשות...', אמרתי לראש הממשלה, למי עוד אפשר להפנות את הכעס הזה, אם זה היה יאיר לפיד הייתי אומרת ללפיד, אם זה היה גנץ אז לגנץ. כל מי שהוא תומך ביבי נלהב מיד כועס עליי. מיד זה נתפס, היא גם שחקנית, היא גם שמאלנית, זה מיד מביא לאיזושהיא להתלהמות. אני חייבת להגיד, הדרך שבא הגבת,  ממש ברכתי אותם על עצם זה שהם יושבים ומגיבים ואכפת להם. כי בסוף לזה אני מתכוונת. לא מעניין אותי בהפגנות החלק הפוליטי, לא מסוגלת להתמודד עם פוליטיקה אבל כן מעניין אותי להוציא אנשים מאזור הנוחות, כן מעניין אותי שנצליח להוביל פה מהפיכות אמיתיות. תראי מה קרה בצרפת - העלו מחיר של החלב בדיוק לעשר דקות כי הם סגרו את המטרו. היה איזה מצב שהעלו מחירים של משהו, המטרו נסגר לארבעה חודשים כמעט. אנשים סבלו שם מפקקי תנועה מטורפים, ואני מנסה לבוא להגיד לאנשים תפסיקו להיות אדישים - גם לתופעות חברתיות בלי קורונה, לניכור הורי, כשאתם רואים את הילד שבא לבקר את הילד שלכם לא מדבר עם אמא שלו כבר שלוש שנים, מקלל אותה, שונא אותה, אל תישארו אדישים.  תיבדקו איתו, תגעו בו. הרצון הזה להיות ולשמור כל הזמן רק בדלת אמותיי, להתעסק רק במה שקשור אליי, ולהיות רק בעולם שלי ולשמור רק על בן הזוג שלי, החוסר איכפתיות, אני מונעת מהרצון בסופו של דבר, כל זמן שאני אצליח, אני אנסה לשנות לאנשים את התודעה הפאסיבית כי בסוף בסוף אני מאמינה בזה. 

את כל הזמן בעשייה חברתית

"השלווה שלי נמצאת רק בגלל שאני בעשייה. והעשייה שלי לא קשורה למקום העבודה שלי. שבעים אחוז מהזמן שלי אני בהתנדבות אם לא שמונים אחוז, ועכשיו בקורונה 99 אחוז זה בעשייה חברתית. אני עסוקה מהבוקר עד הלילה ברצון להיטיב, לא להתחנף ולא ללקק, ולא להיות פוליטיקלי קורקט אלא לעזור לאנשים. אני בסדר, אז מה אם אני בסדר? אני מקבלת משכורת, אני עובדת, יש לי תכנית חדשה בתקופת הקורונה, אני מצלמת כל שבועיים כמה תכניות. אני עושה הרצאות זום כל שבוע. אני גם יוצאת למקומות, לבתים, אני עובדת. אני יכולה לשבת במגדל השן שלי, יש לי את הילדים שלי, הכל בסדר, יש אהבה, יש שמחה, אני יכולה לשבת בשקט ולסתום את הפה. אין לי סיבה לצעוק. ירד לי, אבל אני לא יכולה לבכות, אבל  אני לא יכולה להישאר אדישה. מדברים כל כך הרבה על הקורונה, יוצרים נרטיב של הפחדה בארץ. אנשים לא מבינים, ההתמודדות עם החרדה ועם האבטלה, חוסר משמעות וחוסר היכולת לעלות על מטוס ולשנות לעצמי את הגורל מה שפעם היה טיפה ותר זמין. הסגר המנטלי שאנשים חווים עכשיו, לאלו שלא חווים את זה, אסור להישאר אדישים לזה. זה פצצה מתקתקת חברתית מזעזעת, אנחנו בסכנה חברתית קיומית מזעזעת. אז את מדברת על אומץ, את מדברת על שינויים, אאדישה עד יום ני לא יכולה להישאר אדישה לשכנים שלי, לא לזקנים, לא לילדים, לא לנפגעי תקיפה מינית, אני לא יכולה להישאר אדישה לחולשות החברתיות שהעולם מייצר. אני מקווה שלא אשאר מותי."

את מתעסקת שנים עם חומרים שסוחטים נפשית, רגשית, פיזית, איך את מצליחה כל פעם, לקום מחדש? את מדברת בלהט על משהו שאנחנו מתקשות לחשוב איך נצא מזה. מאיפה הכוח והאנרגיה? איך את שומרת על עצמך?

"קודם כל זה לא מקדם אותי להיות בתוך הצער. אני מחפשת דברים שמקדמים את היכולת לשנות. אני מטפלת בצורה אקטיבית באנשים ובילדים, אני נכנסת לזה כשפעם אחר פעם אני יוצאת מאזור הנוחות. זו הדרך שלי לעשות את זה. אני 31 שנה קבליסטית, 31 שנה אני בטיפולים פסיכולוגים, מתוכם 19 שנים הייתי אצל פסיכיאטר ילדים- בי הוא טיפל כפסיכוטרפיסט.  אני מתפתחת כל הזמן וככה אני גם שומרת על עצמי. ומצד שני אני מתעסקת כל הזמן באלימות אבל אני בוחרת לא לראות את זה בטלוויזיה.  אני רואה רק דברים שמשרתים בעצם את מה שאני צריכה לעשות. אני לא רואה סדרות אלימות, יותר מזה, אני לא מסוגלת. שמתי לב שכל פעם שאני רואה סדרה בלילה אני סובלת מבחילות וכאבי בטן. אז כשאני אקטיבית ומצליחה לעזור לאיזה ילדה אז אני מקבלת אנרגיה אבל סדרות? לא. אני שומרת על התודעה שלי, משתדלת להיות בתזונה נכונה."

האומץ והלהט הזה היה איתך מגיל צעיר או שבאיזשהו שלב זה בא? מתי התחיל כל המנוע הזה?

"אני חייבת להגיד אמיתי לגמרי, אני לא אמיצה. אני לא תופסת את זה כאומץ. אומץ בעיני זה לשחות בים. אני, המכורים אומרים את זה 'רק להיום '  אני אומרת זה נורא חשוב, אני אעשה אותי היום. אני למשל לא אמיצה בלהעביר ביקורת. בחיים את לא תשמעי אותי מעבירה ביקורת. זה נדיר. אני לא יכולה להיות שופטת בטלוויזיה. ביקורת לבני אדם אני לא מסוגלת, אני לא מרכלת ולא מדברת, אני יכולה להגיד 'חרא' והשלטון 'חרא' אבל זה המקסימום. אני לא אגיד לאנשים. האומץ שלי בא מתוך רצון להפוך את העולם למקום טוב יותר. אנחנו חיים בעולם רע, אלים נורא, אני מטפלת בכל כך הרבה נשים נפגעות תקיפה מינית, דברים נוראיים, בגילויי עריות, באנשים עם פגיעות נפש קשה, מדינה שעולבת בפצועים שלה, ובחלשים שלה,  אנחנו חיים בעולם רע, אז אני לא יודעת איזה אומץ צריך, אני חושבת שצריך תחושת שליחות. אולי זה האומץ שלי. למיליון מובטלים שיש פה לילדים שלנו שאין להם הרבה סיכוי פה, בטח לא לקנות דירות. כולם פה צריכים הורים עשירים כדי להצליח לבנות את עצמם. אנחנו צריכים להפוך את המדינה הזו חזרה למקום פחות מושחת, פחות לועג לרש, ככה אני חושבת."

***

לא מעט נשים חשות כלואות בביתן היום יותר מתמיד. לקריאת תמרורי האזהרה שכתבו בפורום מיכל סלה כנסי ללינק הבא 

חיה בזוגיות אלימה? מחפשת אזן קשבת? התקשרי עכשיו לקו החירום של ל.א לאלימות ואון לייף 6724* 24/7 בכל השפות. אנונימיות מובטחת