קיץ שלישי שהכל מסביב שחור ומפויח. ריח העשן והשריפה צורב, גורם לעיניים לדמוע, לגרון להיחנק וללב לכאוב. כוויות האש בנוף המוכר, האהוב, לא נותנות מנוח. קיץ שלישי של בלוני נפץ מתפוצצים מעל ראשינו והתחושה היא של חיים בשדה קרב. טרור של  "ילדים" שהסטארט־אפ ניישן לא יודעת איך להתמודד איתו, או אולי לא מעניין אותה להתמודד איתו. כי מה זה כמה שריפות ובלוני נפץ, זה הרי לא איום אסטרטגי, כפי שאמרו שרים ,חברי כנסת ועיתונאים מנותקים.

קיץ שלישי שאנחנו חיים תחת טרור מתמשך. עפיפונים, בלונים, ניסיונות חבלה וחציית הגדר וכן, גם "צבע אדום" שמבשר שהטילים כבר בדרך.

עשרים שנה שאנחנו במלחמה.

העוטף עולה בלהבות. כל עשר דקות בממוצע פורצת שריפה. החברים שלנו רצים ממוקד אש למוקד אש בכל רחבי האזור כדי לעצור את האש המשתוללת, כי מערך הכבאות של מדינת ישראל לא מסוגל להתמודד לבדו עם כמות ועוצמה כזאת של שריפות.

אנחנו חיים כאן בגיהינום רצוף מהבוקר ועד סוף הלילה של שריפות ופיצוצי בלוני נפץ מעל הראש. ימים של 40, 50, ו 60 שריפות. אנחנו מכבים את השריפות, אנחנו משלמים על המים שאנחנו משתמשים בהם לכיבוי השריפות והכמות שהשתמשנו בה יורדת ממכסת המים המיועדת לגידולים החקלאיים שלנו. נשמע לכם הגיוני?

העשן שמכסה אותנו לא מצליח להסתיר את גודל הניתוק של ראש הממשלה ושריו שמנהלים ויכוחים ברמה של גן ילדים כשהגננת לא מתפקדת. אין ספק שחייזרים מול בית ראש הממשלה הרבה יותר מעניין וחשוב מהבית הבוער שלנו.

כפי שכותב אלמוג בוקר, כתבנו מהעוטף שדואג שלא נרד מהכותרות.

" 125 ציוצים צייץ ראש הממשלה נתניהו מאז החל הסבב הנוכחי של הסלמה בעוטף עזה, שנמשך כבר 15 ימים ברציפות, אף אחד מהציוצים לא היה על עוטף עזה.

יותר מ – 300 שריפות, 10 רקטות, הפרות סדר ליליות ואפילו לא ציוץ אחד.

על מה הוא כן צייץ, על הפגנות, חיסונים לקורונה, בחירות, איראן, הסכם שלום.

התראיין לגל"צ ולערוץ 20, אף מילה על עוטף עזה"

אבל גם התקשורת עייפה מלדווח על זה. הרבה יותר סקסי לדבר על נופש בדובאי ועל כרטיסי טיסה מוזלים. אני באמת לא אובייקטיבית לגבי סדרי העדיפויות של התקשורת.  אבל חשוב שתדעו שכולנו יודעים להתמודד עם החיים כאן, אחרת לא היינו נמצאים פה, אבל לרובנו קשה מאד להתמודד עם אדישות והתעלמות.

כמו כולם אנחנו חיים כבר חצי שנה גם עם הקורונה על הנזקים הכלכליים, החברתיים והתרבותיים שלה. אחד הדברים המופלאים שמתחוללים דווקא בנושא זה, היא מעין אמנה חברתית, יצירת סולידריות חברתית.  העם יוצא להפגנות ענק. עבור המובטלים, עבור בעלי העסקים, עבור העצמאים, עבור האמנים ובהחלט יש תחושה שאחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד. אז למה אף אחד לא רואה אותנו ? למה אף אחד לא חושב שאזור שלם שבוער בעוצמה כבר שבועיים רצופים זה דבר שאי אפשר להסכים איתו ולעבור לסדר היום? למה אף אחד בעם ישראל לא חושב שצריך לצאת לרחובות גם עבורנו? כדי שגם אנחנו נוכל לחיות חיים שפויים ?

אתם יודעים מה, אני חושבת שיש בנו אשמה.

בכל אירוע בטחוני כזה או אחר שאנחנו חווים, כולם ממהרים לטפוח לנו על השכם ולספר כמה אנחנו אמיצים, עמידים, לא מתכופפים ולא נשברים. אנחנו, במקרה הטוב מהנהנים בעיניים מושפלות ובמקרה הרע מנסים להגיד 'היי, זה ממש לא ככה', אבל כבר אין אף אחד שיקשיב.  בימי מלחמה, רבים בעם ישראל פותחים בפנינו את ביתם וליבם ומאפשרים לנו לצאת מאזור המלחמה.  אתם באמת נהדרים, אבל איך יכול להיות שכבר שבועיים הבית שלנו נשרף ואתם לא באמת יודעים את זה, שאתם לא חושבים שמשהו כאן ממש לא בסדר.  בואו תהיו איתנו בצעקה שאנחנו לא רוצים, לא מוכנים ולא מגיע לנו לחיות במלחמה מתמדת . אנחנו לא רוצים לנשום עשן סמיך וכבד ואנחנו לא רוצים להשכיב את הילדים שלנו לישון בלילה מתוך חרדה שבכל רגע הם יתעוררו מבועתים לקולות אזעקה, פיצוצי טילים ולתגובה של צה"ל. אנחנו לא רוצים לצאת להפגות, לטיולים ולימי כיף, אנחנו פשוט רוצים לישון במיטה שלנו, לקום לכוס קפה שלנו ואם נחליט לצאת ליום כיף, נחליט אנחנו מתי מתאים לנו.

רבים מכם לא פעם אומרים לי למה אתם לא יוצאים בהמוניכם להפגנות ? המונינו חייבים לכבות שריפות, להמשיך ולדאוג לבית שלא יתמוטט. המונינו הם פחות מהפגנה צנועה בבלפור, מה לעשות, לא כולם מתלהבים לגור כאן. הפגנות זאת פריבילגיה  שאיננו יכולים להרשות לעצמנו.

45 שנים אני חיה בכפר עזה, כאן בניתי את ביתי וכאן נולדו לי ילדיי ונכדיי. זה היה הרבה לפני שנתנו לאזור היפה הזה שם כל כך נעים וחם – עוטף. עוטף עזה. אז באמת היה נעים לחיות פה ואפילו הייתה שכנות טובה. את האופניים הראשונים שלי קניתי ברחוב הראשי של עזה, השתכשכנו בחוף הים של הרצועה וגם פלאפל ורהיטי קש קנינו אצל השכנים הפלסטינים. אבל בערך מחצית מחיי כאן אני לא חיה בשלווה ובנחת, אלא במלחמה ותחת טרור.

עשרים שנים אנחנו במלחמה שהולכת ותופסת תאוצה . עד היום קיבלנו תשובות שהן סוג של פלסטר . מיגנו את עצמנו לדעת בממד"ים ובכיפת ברזל. לא נעשתה כאן חשיבה על פתרון שיש בו תכנון וחשיבה אסטרטגית .

כך גם נוהגים עם טרור הבלונים.

השבוע בישר ראש הממשלה בגאווה על הלייזר לפיצוץ הבלונים שיציל את העוטף. גם הפעם דוחקים את הקץ ולא באמת מקבלים החלטות וקביעת מדיניות. הנה, יש את התשובה האולטימטיבית מעולמות המדע הבדיוני. אבל אנחנו כבר רואים את העתיד: אם ממשלת ישראל לא תתחיל לחשוב איך לפתור את הסכסוך המתמשך עם רצועת עזה, בקרוב נתמודד עם אתגר חדש שכיפת ברזל והלייזר החדיש לא יודעים לפתור. והבדיחה העצובה של השבוע היא שמכשיר הלייזר כלל לא עובד, אבל חיילי צה"ל יצאו עם הנשק האישי שלהם לירות בבלונים.  מזל שלא נתנו להם רוגטקות לביצוע המשימה.

כל מי שמכיר אותי יעיד שאני בן אדם אופטימי באופיי. כרגע אין לי אפשרות לסיים את דבריי באיזשהו משפט אופטימי.

נכדיי שנולדו לתוך השריפות והטרור כבר מבינים שאסור לשמוח לקראת בלון שמוצאים על הדשא, ועפיפונים עבורם הם כלי נשק ולא משחק ילדים. ילדיי שגדלו ובגרו לתוך המציאות הזאת חיים כאן ובונים את ביתם מתוך תקווה שהעתיד יהיה ירוק יותר.

אז בואו עם ישראל, תכניסו גם אותנו במכלול הדברים ששווה וחשוב להילחם עליהם. הצטרפו אלינו לכמיהה הגדולה לחיים שפויים ותעזרו לנו להיות רלבנטיים עד שעניין  עוטף עזה ייפתר.

הכותבת בתיה הולין, דור 8 בארץ, חיה בכפר עזה  45 שנים,  מנהלת פרויקטים ומדיה חברתית. מודאגת מאוד מהעתיד של ילדי ונכדי  ומעתידה של מדינת ישראל.