ניסינו לגייס התרגשות לחזרה ללימודים היום. התלבושת האחידה נשלפה והסתבר שרוב מה שיש במגירה קטן על בת השבע, בשלב הבא חיפשנו בין ערימות הכפכפים את הנעליים - 'יש היום שיעור ספורט!' אמרתי בעליצות מעושה לבת התשע רק כדי לגלות שהנעליים קטנות עליה. אם מישהו, ואני בתוכם, היה צריך הוכחה לכך ש43 ימים בבית הם הרבה זמן, באו ההוכחות הפיזיות הללו ונתנו סימנים בזמן שחלף.  

אבל הילדים הללו לא רק גדלו וגבהו, הם גם התבגרו, כל אחת ואחד בדרכו. אין כמעט בית שלא מדווח על לפחות ילד אחד שנכנס לקונכייה ומסרב לצאת משם. יש ילדים שמסיימים את הסגר הזה מבלי שיצאו פעם אחת מביתם, יש כאלו שלא פגשו אף ילד או ילדה מהגיל שלהם, מתכנסים במה שנראה להם 'מקום בטוח'. לא בהכרח מהפחד מהנגיף, יותר פחד מ'הלא נודע', מחוסר הוודאות ששוררת סביבם, סביב המשפחה שלהם, סביב סבא וסבתא שלהם, סביב המדינה כולה. 

המצב קשה שבעתיים אצל אלו שלא העבירו את השבועות החולפים בלמידה בזום אלא ברביצה בבית. דו"ח של משרד האוצר קבע עוד ביוני שלחמישית מהתלמידים בישראל אין מחשב בבית, לרבע אין חיבור לאינטרט. רבים נוספים נאלצו להסתפק במחשב אחד לשלושה, ארבעה ילדים ויותר. רשת האינטרנט לא עמדה במעמסה בכל הארץ. לא שמענו בחודשים שחלפו מאז הדוח ההוא שמישהו בחר לתגבר את התכנית 'מחשב לכל ילד'. עוד לפני המשבר הכלכלי העמוק שאנחנו מצויים בו כמיליון ילדים חיו תחת קו העוני- כמה נוספו אליהם בזמן הזה? כמה ילדים רואים בעיניים כלות את הוריהם מאבדים את מקור פרנסתם, את היכולת להביא אוכל הביתה, את התקווה שעוד מעט הדברים ייראו אחרת. 

מי שמסתכל בעיניים מפוקחות על התקדמות המגיפה בעולם יכול לראות את הגל הראשון והשני וגם את זה שיבוא ממש בקרוב מתפשטים ממש לפי הסדר בה הופיעה המחלה, במקצבי זמן ברורים, וכן, אצל כולם. אבל וזה אבל גדול, יש מדינות שבהן הורים יודעים שההנהגה עושה הכל אם לא למענם אז למען ילדיהם, שהחלטות מתקבלות לפי פרמטרים רפואיים ואילו אצלנו ברור לכל הורה בישראל בדיוק את ההיפך. טובתם של הילדים או של ההורים לא נמצאים בראש סדר העדיפויות של ההנהגה. הנאשם עושה רק מה שנכון לו פוליטית, אין לו ילדים בגיל שזה בכלל יפריע לו, ואלו שמקיפים אותו עם ילדים בגיל הרלוונטי מפחדים לדבר. 

המשחק 'הכוכב' בסגר הראשון בבית שלנו היה טאקי. משחק משפחתי נחמד, לא מאיים, לא ממש מצריך לשבור את הראש. בסגר השני שיחקו הילדים שלי שחמט ותאמינו לי זה לא היה הרעיון שלי אלא של הבכור. משהו בהם הבין שצריך לפצח את המצב, שצריך טקטיקה אחרת כדי לצאת מהתסבוכת. אפשר לנסות לזייף מראה 'הכל כרגיל' אבל ילדים מזהים גם מעל המסכות הפיזיות, גם מעל אלו המטאפוריות. הם רואים את הדאגה בעיניים, את חוסר השקט, את הדכדוך, בעיקר את חוסר הוודאות. 

בהתאמה, הודענו לבנות על חזרה לביה"ס רק ביום חמישי האחרון. את כל הסאגה של 'פותחים', 'לא פותחים', 'שלושה ימים' או אולי ארבעה, 'בקפסולות', או שלא, 'עם מסיכות ' או בלי, את כל אלו חסכנו מהם אבל את המציאות הישראלית קשה להסתיר וקשה לתווך. אנחנו שולחים ילדים לבתי הספר כדי שילמדו לקרוא ולכתוב אבל גם שיהיו בין בני גילם, שילמדו לסמוך על מבוגרים מחוץ לתא המשפחתי, שיידעו שיש מי שמקשיב או מקשיבה להם גם במעגלים רחבים יותר,  שיילמדו לחיות בחברה ולרצות לתרום ולעזור שיבינו שהם חלק ממשהו גדול יותר, אבל הם לא אמורים בכיתה ב' להתמודד עם שחמט פוליטי שרק דרכו ניתן להבין מה צפוי אם בכלל. יש הבוקר רק 218 נדבקים בכל ישראל, תלמודי התורה פתוחים כבר שבועיים אבל תלמידי כיתות ה' ומעלה החילונים והדתיים נשארו בבית ויישארו בשבועות הקרובים, ככה זה שאיש לא סופר אותם או את ההורים שלהם ואת השיעור הזה מפחיד אותי ללמד אותם.