מרב מיכאלי עשתה הכול נכון. היא התנגדה לכניסה לממשלת נתניהו ומיצבה עצמה כאופוזיציה בתוך המפלגה ולא ויתרה על העקרונות שלה, שהם העקרונות של מפלגת העבודה. ולא, היא לא בגדה בבוחרים כמו חבריה למפלגה שהיו לשרים תחת נתניהו על כתבי האישום שלו. היא נאבקה במסגרת מוסדות המפלגה כדי שיתקיים הליך מסודר לבחירת יו״ר. היא עתרה וערערה וזכתה.

היא לא התפתתה בדרך לעזוב למפלגה אחרת, לממש את המיתוג שלה במחוזות אחרים, אולי בטוחים יותר. היא מנהלת מסע שקוף, במסגרת הכללים, בלי לשבור את הכלים. מיכאלי הודיעה על התמודדותה על ראשות המפלגה וזכתה זכייה גורפת של 77% למרות שיו״ר המפלגה הקודם, עמיר פרץ, פעל נגדה. היא הייתה לאישה השלישית שעומדת בראש מפלגת העבודה (אחרי גולדה מאיר ושלי יחימוביץ׳).

היא יכלה להיות הפתעת הבחירות, האישה שכולם מדברים עליה, ג׳סינדה ארדרן הישראלית. האישה שכל סרטון שלה הופך ויראלי. רהוטה, מדויקת, עם סט מגובש של ערכים. וכן, גם פמיניסטית. פמיניסטית ותיקה, מנוסה, מעמיקה, שמכירה את השדה לפני ולפנים, לא מישהי שרוכבת על אירועים אופנתיים. היא יכלה להיות מי שמסמנת ומנהיגה את הגל הנשי שהבליח לחיינו לרגע רק לפני שבועיים-שלושה.

אבל כל זה קרה מאוחר מדי. כי עד שהיא הצליחה לזכות בראשות המפלגה, הגל הנשי חלף, והשדה הפוליטי הפך צפוף, צפוף מאוד. עד שהיא הגיעה לצמרת, היא כבר מצאה על קו הזינוק שורה ארוכה של גברים עתירי טסטוסטרון עם אגו גדול, שכבר עשו כותרות כאשר החליטו להצטרף, לפרוש, להקים, לייסד, למתג ולמצב עצמם בראש.

והיא בכלל עוד בתהליך. כפי שהחליט בית המשפט, מפלגת העבודה תצטרך לקיים עכשיו פריימריז. מסגרת הזמן עד להגשת הרשימות לכנסת קצרה. קצרה מדי.

ולכן מה שיעמוד על שולחנה של מיכאלי, יו״ר מפלגת העבודה, הוא קיום פריימריז, תוך כדי ניהול משא ומתן עם השחקנים שכבר התברגו לתוך הסקרים ומיצבו את עצמם במקום טוב: חולדאי וניסנקורן עם הישראלים, ירון זליכה ויורם יובל עם הכלכלנים, בוגי יעלון עם תל״ם שלו וכמובן יאיר לפיד עם יש עתיד, ובשוליים גם עופר שלח עם תנופה.

כולם, אגב, מאמינים פחות או יותר באותם ערכים, כולם דוגלים בשוויון, כולם מציבים את עצמם בצד השמאלי של המפה הפוליטית (לפחות מבחינה כלכלית-חברתית) כולם יכלו בלי לוותר על יותר מדי עקרונות להצטרף למפלגת העבודה שהייתה פעם סופרמרקט גדול שהכיל בתוכו גם את תוכנית אלון, וגם את ההסכם עם הפלסטינים. אבל במקום שמיכאלי תוביל את המחנה, המחנה יוביל את מיכאלי. כי גם היא מבינה שכדי למקסם את כוחו של המחנה, יש ליצור חיבורים. וכך במקום לצרף אליה את הישראלים, היא תאלץ לנהל משא ומתן עם רון חולדאי, פעם עצם מעצמותיה של מפלגת העבודה, שהחליט בציניות רבה להקדים את התהליך הדמוקרטי במפלגה, והקים מסגרת פוליטית משלו, בלי פריימריז, בלי מוסדות, בלי תקנונים, בלי קשיים ומהמורות בדרך, מסגרת שעכשיו תנסה לנכס לעצמה גם את מפלגת העבודה. כל ניסיון שלה לדרוש דרישות ייתפס כגחמה, כמשהו שנובע מאגו ולא מעקרונות. האמירות האלה כבר ממתינות בפינה.

 
 
 
 
 
View this post on Instagram
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

A post shared by Merav Michaeli מרב מיכאלי (@meravmichaeli)

למיכאלי אין זמן למתג את עצמה כראש מפלגה אישה, אין לה זמן לפנות לנשים ולהציע דרך של שותפות אמיתית בכל תהליכי קבלת החלטות. אין לה זמן לפנות לוותיקי המפלגה, שעוד נותרו, ולקרוא להם לחזור הביתה. אין לה זמן לצרף אליה צעירים שמחפשים מסגרת מדליקה, עכשווית, מגניבה, רלוונטית. אין לה דמויות מוכרות שיצעדו איתה ביחד ויגרפו קולות וציבורים. אין לה עם מי לחלוק את העבודה הקשה שלפניה.

יש לה את עצמה. אישה חזקה. מוכרת. ממותגת. מיוחדת. עם סט ערכים הומניסטי. יש לה מפלגה מוכרת, אך חסרת ליבידו. ויש לה סט אותיות שיכול היה להיות מנצח בקלפי "אמת". ועם הקלפים האלה היא צריכה לשחק ולהוציא מהם את המקסימום. את בניית המפלגה מחדש תצטרך, כנראה, להשאיר להמשך הדרך.

ומצד שני יכול להיות שמיכאלי תהיה דווקא הפתעת הבחירות. אולי היא תהיה הבית לכל חסרי הבית, ולכל מי שמאסו בשורה הארוכה של גברים שמחפשים רק לעמוד בראש. דווקא משום שהיא אישה, דווקא משום שהלכה בדרך הישר, דווקא משום שלא פירקה מסגרת, אלא מחזקת אותה, דווקא משום שהיא מנסה להחזיר עטרה ליושנה. אולי.