בני ברק התפוצצה. אותה חבית נפץ שצברה ניצוצות ממרץ, נרעדה והתמלאה במשך מספר חודשים, הודלקה בגפרור ופוצצה בהדף קטלני את כל הבערה הפנימית. היה שלום מגזר חרדי. אין מגזר. אין חרדי. איש באמונתו יחיה.

הפילוג כבר לא מיוחס לעיר או לרחובות או לקהילה. החרדים הם כבר לא גוש, כבר לא קבוצה, כבר לא מגזר. ימי הקורונה העמידו באופן בהול את הגדרת הדמוגרפיה הישראלית. איך אפשר לספור אותי עם המון אדם חוליגני מטורף שחודשים יושב בבית ללא תכלית וסולם ערכיו לא שפוי? אין מגזר. אין חרדי. זה איש באמונתו יבעיר אוטובוס.

צילום א. כהן, כיכר השבת

אני שומעת את הבומים בלילות האחרונים, את סירנות המשטרה. אני ספונה לביתי עם ילדיי ורואה את התמונות, אני מזהה את הרחובות, הנה הצומת, הנה החנות ברחוב, אך לא מזהה את האנשים. לא מכירה בדמויות המשתוללות שרצות במדרכות, אלו לא האנשים שלי. אלו לא השכנים שלי, אלו לא החברים שלי.

אני מתמרנת בין עבודה-לימודים-בית. מתזמנת זומים לילדים מרחוק, מדפיסה מערכת שעות כל לילה, נכנסת לפגישות עם התינוקת שלי על הברכיים, שמה השתק, קצת מנענעת על הידיים, ממלאה טבלת אקסל ובוחשת מרק בסיר. סגר לכל הדעות. סגר על פי החוקים. סגר לפי ההנחיות כי זה מה שצריך.

ובתוך כל ההסתגרות המאוסה הזו בפעם השלישית, כשביתי הקטן כבר יודע לקראת מה הוא הולך, אנחנו שומעים את הדי הקולות, את קלות הראש מסביב, אבל הפעם אני כבר הרמתי ידיים. הרמתי ידיים מתוך תחושת מיאוס. אין מגזר. אין חרדים. זה איש באמונתו יסקול מכונית.

בשנים הבאות יבחנו טובי הסוציולוגים מה גרם לחברה החרדית להגיב באלימות, שאט נפש, בלבול וחושך פנימי.  יגידו שהקורונה הושיבה אותם בביתם הקטן והצפוף עם עוד 7 נפשות בממוצע, יגידו שחוסר טכנולוגיה הביאה לשעמום, יגידו שהנגיף התנגש בעוצמה באמונתם הפנימית כי התורה מגינה ומצילה ויגידו שנוער שוליים ניצל את האקשן ברחובות וניער את האדישות המגזרית שפשתה לאחרונה. אף אחד לא יודע מי הדליק את הגפרור. אבל בני ברק התפוצצה. היה שלום מגזר חרדי. אין מגזר, אין חרדי. זה איש באמונתו ייצא לרחובות.

המראות הם מראות אלימים, דחיפות ומכות, שוטרים יורים באוויר, אוטובוס בוער, אזרחים רצים לכל עבר, כאן ממש כמה רחובות ממני. אבל אני מסתכלת על כל זה מבחוץ. יחד עם עוד עשרות המשפחות השפויות ששומרות על החוק, שומרות על ההנחיות, לא שלחו את ילדיהם למוסדות וכמו כל אזרח ישראלי מחכים שהמצב הכאוטי הזה יסתיים.

זו מלחמת אחים ממש. זו מלחמת קולות החושך מול קולות האור. השסעים בחברה נחתכו בבשר לאיטם וכבר ממרץ התחילו לדמם. כעת המורסה מכסה את הכל, אין הנהגה, אין שליטה, אין אחיזה.

בני ברק פוצצה את הבועה החרדית שעוד אי פעם נהנתה מקהילתיות. שהתגאתה באחווה משותפת, בקבלת כלל הגוונים בחברה החרדית, בצירוף למניין גם כאלו שלא היו באותה הדרך, היו חיוכים, היו טפיחות על השכם, הייתה הבנה מגזרית בין כולם. כולנו מאמינים בני מאמינים, כולנו בחרנו בדרך מסוימת. כולנו אוהבים את כולם.

כעת אין אהבה, אין הבנה, יש פוליטיקאים עם רמקול שמנסים לעשות סדר באסיפה. סליחה, או אולי באכיפה? יש רבנים שמנסים להסביר את אמירותיהם הכואבות כי קיבלו פרשנות שגויה. ויש את רוב האנשים כמוני שמסתכלים בתריסים באימה, מנסים להסדיר במוחם איך לעזאזל כל זה קרה.

צילום א. כהן, כיכר השבת

צילום א. כהן, כיכר השבת

הקולות ברשת החרדית מהפכניים. קולות של בושה, קולות של הרמת ידיים, של הצטנפות מחד ושל זעקה מאידך. בחוץ שואטים בני נוער משועממים יחד עם "אידיאולוגים" לא שפויים. בפנים - כל אחד מתכסה במסכה אטומה. בושה. בושה.

חייבים למצוא דרכי הסבר כי לא מדובר בנו. איך נסביר לקהל הישראלי החילוני כי לא מדובר בנו אלא בבני החושך בכסות של חליפה וכובע שעומדים ומרססים גרפיטי לא חוקי על כל מה שהחברה החרדית ציירה כל כך יפה בשנים האחרונות?!

היה שלום מגזר חרדי. אין מגזר. אין חרדי. זה איש באמונתו ישמור חוק. איש באמונתו לא ישלח ללימודים. איש באמונתו יחכה לגאולה. ואצלי הסגר כבר מוכר, ההתנהלות ידועה, האתגרים דומים, והזעם התחלף בהרמת ידיים.