"אמא, זה מכבי אש או צבע אדום?", "תראי את הציור שלי -  הכחול זה השמיים האדום זה הבומים",

"אמא, זה צבע אדום או זיקוקים?", " מתי את באה הביתה, אמא? העזה אמרו בש21:00 יש התקפה גדולה"

לחלקנו הנשים הדרומיות המשפטים האלו אולי נשמעים מוכרים, הילדים והילדות שלנו מעבדים את החוויות המורכבות שהם עוברים בצורות שונות. זה בא לידי ביטוי בשמיים שנצבעים באדום בציור של ביתי קרן בת השש, כי הבומים הם חלק מהנוף. במוח המתוק של בני הקטן מאור בן החמש שמעבד מתוך שינה את רחש הפיצוצים ומפרש לעצמו שאולי אלו זיקוקים. ובהודעה הכתובה שהבכור שלי בן העשר שלח לי בערב הראשון של הלחימה, לשאול מתי אני מגיעה כי "העזה אמרו שיש התקפה גדולה ב21:00" ולמרות שאצלנו אין טלוויזיה פתוחה וחדשות בבית , חדשות מחמאס רצות אצלם בקבוצת הוואטסאפ הכיתתית.

היום בהרבה חלקים בארץ האימהות עם לב דואג ומיינד דרוך. אצלנו בחזית הדרומית הרועשת, המוח מתאפס שוב ושוב להיות כאן ועכשיו, להיות קשובה לילדים ולמשפחה, לשחרר את משימות השגרה שגם ככה השתבשה לה ברגע, כשברקע הראש כואב והגוף עייף אבל גם מתורגל לתפקד בתנאי מלחמה.

 

משפחת פרץ קריב

יש לנו חוסן שבנינו בשנים של התמודדות, אבל גם באמצעות היכולת שלנו להתמקד ביצירה. אני מאמינה גדולה בכוח שיש לפרשנות ולתפיסה שלנו, על עיצוב המציאות שלנו. בפסיכואנליזה החוקר דונלד ויניקוט מתייחס למרחב היצירה ככזה שמחבר אותנו לייצר החיים. וכך אנחנו כאימהות משתדלות לבנות איים של שמחה ושלווה, בתוך המרחב הביתי והמשפחתי שלנו ולחזק עוגן עבור הילדים שלנו. כל אחת היא הרבה יותר מאשר אמא שמתמודדת עם המצב, היא מנהיגה שמובילה את הפוקוס לזיכרונות טובים, ולחוויות משפחתיות חיוביות, ועיסוק בדברים שמקלילים ומשמחים אותנו בין אם זו יצירה, מוזיקה, אפייה או ריקוד.

ולמרות כל זאת, כשאני מביטה בילדיי היום אני בהחלט דואגת גם על ההווה וגם על העתיד. הבוקר קצת לפני השעה 06:00 אזעקה. 5 נפשות במיטת הורים אחת בחדר הכי בטוח שלנו בבית. הקטן, מאור בן 5, שומע מתוך שינה את היירוט, והוא שואל אותי בעיניים עצומות "זה צבע אדום או זיקוקים?", אני לא חושבת יותר מידי ומתוך רצון להרגיע ולנרמל את המצב עניתי "זה זיקוקים – תחזור לישון" שכחתי שלשקר אין כיפת ברזל - שלוש, שתיים אחת – בום מטורף. יירוט ממש מעל הראש שלנו, קירות הבית והחלונות רועדים. מאור עדיין שוכב ועיניו עצומות, ושפתיו לוחשות מתוך שינה "זה היה בום אמא".   הוא לוחש את זה בכזו מתיקות ותמימות מנומנמת, והלב שלי נחמץ עוד יותר. חוזרת במכונת הזמן בעיר הולדתי שדרות: אני ילדה בתחילת שנות ה80 ואני עוד מצליחה לזכור את עצמי בגן, חלק ממקהלה ששרה "אני נולדתי לשלום שרק יגיע, אני נולדתי לשלום שרק יבוא", ככה שרו אז כולם. היו מלחמות, הן היו אולי שונות, אבל הייתה תקווה ואמונה שיכול להיות יותר טוב. בינתיים הקטנים שלי כבר נולדו. והשלום עוד לא הגיע, אבל היום גם הילדים כבר לא שרים, וזה עצוב.  התקווה הפכה למילת גנאי, סימן לחולשה ופסימיות כביכול.  הציניות חלחלה מלמעלה הכי עמוק שאפשר. ובמקום למלא את ילדינו בתקווה, הייאוש והכאוס מדבק והופך לנחלתם.

כנשים המנהיגות שלנו יכולה להיות שונה בתכלית , להכניס אור ותקווה לצד פעילות מודעת אל עבר שינוי המציאות. אני מביטה בילדיי ומוכרחה להסתכל עשר, עשרים ושלושים שנה קדימה. אני מבינה שמעבר ללחימה הצבאית, המציאות תשתנה באמת רק ע"י מערכה מדינית מושכלת, מודעת שמביאה בשורה של חיים בשלום בעולם החדש ומוצאת פתרונות על אף הקושי. ואולי תהיה זו דווקא מנהיגות נשית שתוכל לקחת את זה אל קדמת הבמה , כאימהות , כמנהלות יצירתיות וקשובות, וכמי שיודעות ליצור את המציאות.

שני פרץ קריב, מרצה ומנטורית להופעה מול קהל

"תגידי שני, איך זה לגדל ילדים בעוטף עזה?"

 זו אחת השאלות ששואלים אותי הכי הרבה. התשובה מורכבת. זה לא טוב או רע. האמת שזה ממש גם שחור וגם לבן. האזור שלנו פשוט יפיפה בצורה בלתי רגילה, השדות והנופים עוצרי נשימה על אמת. יש פה קהילה חזקה ופעילות תרבות וחברה ענפה. אך מצד שני ברגע אחד הכול מתלקח ויש פה אזור מלחמה. נולדנו כאן האיש שלי ואני, ואחרי סיבוב בעולם בחרנו בחירה מודעת לחזור לגדל כאן את שלושת ילדינו, לבנות בית ולטפח משפחה וקהילה. חזרנו הנה מתוך אהבה גדולה וגם עם תקווה גדולה בלב ואמונה שיום יבוא ושדות האש והדם בין שדרות ועזה יהפכו לשדות של פרחים שישחקו בהם ילדים משתי הערים שיחגגו את החיים, יחד.  זה עוד יכול לקרות.  

**

הכותבת היא שני פרץ קריב , מרצה ומנטורית להופעה מול קהל והתפתחות אישית, מייסדת כנס INSPIRE  לנשים בקדמת הבמה . מנהלת הקהילה 'השנה אני יוצאת לאור'